לפני 6 שנים. 14 באפריל 2018 בשעה 15:23
אני במוד של בטטה רומנטית. אחרי פעילות אנטנסיבית בבוקר וצהרים רוצה רק להתרפק על טלויזיה טובה. אז אחרי גריז גיליתי את כיכר החלומות. חולה על הסרט הזה. הדמויות, התקופה והמשחק. פעם ראשונה ששחקני המשנה מאפילים על יונה אהובתי. הגרון שלי חנוק מדמעות, מנסה להתעלם מההמולה של הקטנות שלי ברקע. בחיי שדנה חיה ופועמת בתוכי כל יום קצת יותר. בא לי סנגם. עכשיו אני מבינה את רונית כשהיא בוכה ב"נשים קטנות".
