מאז החשיפה של דנה לאויר העולם מתקיים מאבק בלתי סמוי ביני לבין רונית על מידת הפומביות שלי ושלנו ועל מי וכמה יקירו את דנה פנים אל פנים. היתה תקופה שבה כל מספר חודשים הוספתי עוד חברה למעגל מכרי ועוד מריבה עם רונית. דווקא כעת כשאנו בתקופה שקטה ואני מצליחה לשלוט בדחף לשתף ולהחשף הגיעה פתאום הצעה שלא כל כך ידענו איך לאכול אותה. עד עכשיו הויכוחים בינינו היו אם לשתף חברה אחת או שניים ואם בכלל. ואז משום מקום ( זה לא היה באמת משום מקום אבל השמות שמורים במערכת) מגיעה הצעה לספר את הסיפור שלנו בפריים טיים. ההתרגשות מההצעה היתה עצומה. כבר התחלתי לחשוב איך מכינים את הקטנות ומה מסבירים לאמא שלי והקולגות והחברים במועדון. ואיך אני עוברת ברחוב ובבית הספר של הקטנות ומה אני אומרת למי שמגחך או מתלחש מאחורי גבי. זה היה מפחיד ומסעיר בעת ובעונה אחת. השתעשעתי ברעיון שזה עומד לקרות למרות שעל פניו לא היה שום סיכוי שרונית תאשר את זה. אפילו נפגשנו עם משהיא שהבטיחה שהכל יהיה בסדר ולא יזהו אותי (חחחח. לא צריך לראות אותי כדי לזהות אותי) אבל רונית לא השתכנעה ונשארנו באנונימיות המבורכת והבטוחה.
במהלך השבועות האלה יצא לי לחשוב על התגובות שאקבל מאנשים שונים. מי יצחק, מי יזלזל, מי יפרגן ומי יחבק. לזכותי טענתי שכאשר מכרי יראו שלצד הגבר שהם מכירים מתקיימת אישה רגישה ועדינה, זה יאפשר להם לקבל ביתר פתיחות את הטרנד המתפשט של קרוסדרסינג. הם לא יוכלו לטעון שאלה רק גברים נשיים או הומואים או השד יודע מה עובר להם בראש. הם מכירים אותי, את הדמות הגברית שאיתה נולדתי, את האסרטיביות, העצבנות והכוחניות שאני מפגין כשדנה רדומה. אצל אלו שחיים עלפי סטיגמות חשוכות זה יכול לעשות שינוי, אפילו אם קל אבל עדיין שינוי. סדק קטן שילך ויגדל עם הסקרנות והשאלות. וזו יכולה היתה להיות התרומה שלי לחברה. רק מהמורה אחת הפריעה לנו בדרך הזו. לא היינו מוכנות עדיין לצעוד בראש המחנה ולהלחם את המלחמה של קבוצה לא קטנה שבסך הכל רוצה לגיטמיות. לא רוצות לחכות 100 שנים עד שיגיע היום שכל אחד יתפאר שיש לו חבר טוב שהוא קרוסדרסר (בערך סטטוס ההומוסקסואלים היום). אבל לא יכולנו לשים את הקטנות שלנו בחזית החשיפה ולתת להן לספוג הערות שאנו כמבוגרים יודעים לסנן. בכל מקרה הזרע נזרע ואולי ביום מן הימים נרים את הכפפה ונזקוף את הראש גם בפומבי. במהרה בימינו.
דנה
