לפני עשר שנים בערך הצטרפה לפרוייקט שלי עובדת חדשה. די מהר היא התגלתה כמגנט חברתי. היתה קצת מופרעת כמנהלת צוות אבל לי זה לא הפריע (לא ניהלה אותי, חחח). במשך הזמן נוצרה חבורה מאוד מגובשת והיתה לי הרגשה שבעת צרה או צורך יש על מי לסמוך. היא כל הזמן דאגה להזכיר את המתנה שקיבלה ממני כשיצאתי לחופשת לידה במקום רונית . הרגשתי באמת מיוחדת. הייתי נותנת הכל אם היא היתה מצייצת לעזרה והייתי בטוחה שזה הדדי.
אבל אז, כמו בכל טלנובלה, בקשתי את עזרתה. משהו שנמצא בשליטתה הבלעדית ומבחינתי היה הצלת נפשות. היא ידעה היטב עד כמה הדבר בנפשי ואני הייתי בטוחה שלא אצטרך לבקש יותר מפעם אחת. אז הייתי. בסופו של דבר בקשתי ממנה עזרה שש פעמים, לא מאבדת תקווה עד הרגע האחרון, כל כך מקווה שלא אתבדה, שלא אהייה הנאיבית היחידה שבעיניה חברות היא ערך עליון. והתבדתי.
מעולם לא חוויתי אכזבה כזו. במשך חודשים ישבה לי מועקה על החזה ודי מהר התנתקתי מכל קשר איתה. זה היה קשה, הרבה יותר ממה שחשבתי. גם כשאני כועסת אני אוהבת, הקטנות שלנו ינקו את המשפט הזה מיום לידתן וזה תופס גם עבור המבוגרים. במשך השנים היו פעמיים שממש רציתי לגשת אליה להוריד לה סטירה מצלצלת ולתת לה להביט היטב לאן היא הביאה אותי ואת הקשר שלנו. לא יודעת איפה מצאתי את הכוחות להתאפק. עד אתמול.
אתמול אביה נפטר. לא התראנו חמש שנים אבל היה לי ברור שאני מגיעה ללווייה. לפני שיצאתי חבקתי אותה ולא הרפתי. פתאום נפתח איזה סכר והכל נשטף בדמעות. היא בקשה שאבוא לקפה ועוגה. היא תכין בעצמה (כפרה עליה) ואני לא יכולה לסרב לה אז נראה שנפגש שוב השבוע. אני אולי רכה מדי עמוק בפנים אבל לא מתכוונת לוותר על שיחת נזיפה לפני שאתן לה חיבוק נוסף.
ודרך אגב, העזרה שבקשתי ממנה - בסופו של דבר הדברים הסתדרו מעבר למצופה. זה אומנם לקח שש שנים אבל עכשיו הכל בסדר.
חייבת לנגב את האף
אוהבת אותך שירי. לא מבינה איך נכנסת לי מתחת לעור.
