אף פעם לא הייתי פריקית של מוזיקה או הערצתי בטירוף להקה או זמרת מסויימת. לא גדלתי עם תקליטים בבית והטייפ הראשון שאבא שלי קנה נועד כדי שאלמד את הפרשה שלי לבר מיצווה. הייתי מקשיבה למיינסטרים אבל לא מדקלמת את המילים בעלפה. במשך שנים העדפתי את ואנגליס ויאני. מילים רק מסבכות אותי. בשנתיים האחרונות הדברים משתנים לאט לאט בלי שאוכל לשים את האצבע על סיבה מסויימת. אבל את הפריצה הגדולה שלי אני חייבת לחבורה משוגעת ומשגעת של אוהבי ארוויזיונים שנכנסה לחיינו ממש לתוך הורידים. אני מוצאת את עצמי מדקלמת שירים בזמן נסיעה וממש רואה את עצמי מבצעת אותם על הבמה מול קהל ביתי ואוהב. רק המחשבה על השינוי מבול העץ הגברי שהייתי ללוליטה חושנית שעושה אהבה עם הקהל גורמת לי לצמרמורת של התרגשות ולפעמים גם לרטיבות קלה. יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש.... אבל בינתיים רונית רצתה לראות את הסרט החדש של Queen. אני כבר באתי מוכנה לאופציה של נימנום בסרט באורך של שעתיים וחצי. אוי, כמה שטעיתי. נראה לי שהתרגשתי יותר מרונית, אפילו הזלתי דמעה כמה פעמים. מיותר לציין שלא מצמצתי לרגע. עכשיו יותר מתמיד הבמה קוראת לי ואני צריכה את החברים שלי לצידי כי בלעדיהם זה לא יקרה. אז אתם, כן כן אתם, ובמיוחד אתה הפרוע עם פני הילד הבישן תתחילו להזיז את התחת כי אני לוהטת. חימום מנועים אצל ירדנה. יאלה, מתגעגעת, נשיקות לכולם.
לפני 5 שנים. 7 בנובמבר 2018 בשעה 17:36