זה הולך להיות סופ"ש לא פשוט. רונית ואני חוגגות 22 שנות...אז היום רונית מקבלת את הגבר שהיא תמיד רוצה (תרגיעו, זה עדיין אני) ומחר אני מקבלת את דנה. את שישי בבוקר נפתח במני פדי ונסיים בלילה סוער בדאנג'ן. אז מה פה לא פשוט אתם שואלים? אני קבלתי החלטה עם עצמי בלב כבד להרדים את דנה לתקופה בלתי מוגבלת. דנה יוצאת לחל"ת. הלב אומר לא, החברות אומרות בשום אופן לא, אבל הראש טוען שאי אפשר להמשיך בתנאים כאלה. זוכרים את הפוסטים האחרונים? היתה לי ממש התרוממות רוח בשישי שעבר כשהכרתי את המהממת שישבה מולי בפאב. כששיתפתי את רונית בשבת בבוקר, השיחה גלשה לכיוונים קשים שרונית סיימה בפשטות, "אם אתה רוצה לחשוף את דנה לעולם, תשאיר כאן את המפתחות ואחרי שיפרדו דרכינו תעשה מה שתרצה, או שתמתין שאתפגר".
כששאלתי מה יקרה אם הבנות שלנו יגלו את דנה במקרה, רונית אמרה "נתמודד". ברור לי איך תראה התמודדות כזו. אני אזכה בכל האשמה עד קץ הדורות. כל היועצות שלי אמרו לי שאין סיכוי שאשאר שפויה בלי דנה וזה לא הזמן והמקום להפרד ממנה. אני יודעת שהן צודקות אבל לא מסוגלת לקבל את מה שאני רוצה בדלת האחורית (תרגיעו שוב, מסוגלת אבל הפעם הכוונה היא אחרת). האופציה הראשונה היא לשמור על סטטוס קוו וכשהגילוי יקרה, כבר נתמודד ואחרי בכי וכעסים וברוגז, הדברים יסתדרו ונגלה שהשמיים לא נפלו עלינו. האופציה השניה היא שנגיע להסכמה שבהתקיים תנאים מסויימים (והגיוניים), דנה תצא לעולם ונוכל סוף סוף שלושתינו לחיות בשלום עם עצמינו. היות ואני תמיד דופקת את הראש בקיר (מזל גדי, לא בחרתי בזה), אני יודעת שאני צריכה לבחור את אופציה א' אבל חייבת לקבל את ההכרה ממי שחשובה לי יותר מעצמי. ולכן בוחרת באופציה ב'.
אני בטוחה שיהיו לכך השלכות על הזוגיות שלנו. השבוע השפתון הבורדו שלי נשאר מיותם בדרך לעבודה ובחזרה, שמחת החיים במשרד ובבית התפוגגה ובמקום לתכנן כל השבוע את הסופ"ש, היינו בנתק כמעט מוחלט.
אז אחרי שחפרתי פה, מסיבת פרידה עם דנה בדאנג'ן בשישי. תבואו להגיד שלום. אני זו עם הזנב (קיבלתי אתמול את השניים שהזמנתי). אני עדיין אשאר כאן אבל נראה לי שיותר על תקן קוראת, לא אוהבת לכתוב כשאני מבואסת.
אוהבת את כולכם
מקווה שאחזור בקרוב
דנה
