תמיד האמנתי שחוסר ידיעה וחוסר וודאות
הם הגורמים העיקריים לפחדים שרודפים
אותנו. ולכן כשהגיעה השעה לתת לדנה לנשום
עצמונית, החלטתי לשתף את רונית בכל מה
שעובר עלינו בשני הפורמטים שבהם אנו מגיעות.
אמה מה? אני כנראה לא האדם הסביר (או שרונית
לא) כי בכל פעם ששיתפתי את רונית בחוויה שעברתי,
היכרות חדשה שיצרתי או פנטזיה שטרם מימשתי,
היא התכווצה וממשיכה להתכווץ בחלחלה. כל שיחה
כזו היא עוד מסמר בארון הקבורה של הזוגיות שלנו.
אז מאתמול בלילה שוקלת בכובד ראש האם לשמור
את דנה לעצמי. אם רונית תתעניין, אשתף. ואם לא,
אצטרך ללמוד לפרוק את ההתרגשות בדרכים אחרות.
כבר הייתי צריכה להתרגל לחטוף סטירה אחרי
כל גל של התרגשות אבל אני כנראה מסרבת
להפנים שאלו הם חיי. הם לא יהיו טובים יותר,
רק מסובכים יותר.
השבוע הזה מתחיל אצלי בלי אנרגיות כלל אבל
כל יום שעובר מעלים חלק מהגוש בגרון.
בשישי אני אמורה להגיע לארוע ונילי לחלוטין,
עם אנשים שאני לא מכירה (ואולי כן). אני קופצת
למים עמוקים מאוד בקטע הפומבי. אני עוד עלולה
לפגוש שם את אחותי היקרה. מקווה שיש לה לב חזק.
אני והחברה שהזמינה את דנה יודעות לפחות על עוד שני
אורחים שיש להם קשר ישיר למכרים שלי.
רועדות לי השחלות מהמחשבה שהזהות שלי תתגלה
ויחד עם זאת לא מסוגלת לוותר על ההזדמנות לתת
לדנה להיות אורחת הכבוד.
ובשבת..... יום הולדת לרונית
(חשבתי לפנק אותה בגבר שרירי חלק ומצוייד.
יש מתנדב בקהל?)
