בחמישי בערב רונית ואני בלינו בהקרנה
טרום בכורה של הסרט "יוצאים מן הכלל".
היה לי ברור שזה יהיה סרט טוב, אבל
לא הייתי מוכנה לעוצמות. עברו כבר יומיים
ועדיין אני נחנקת מדמעות כשאני כותבת עכשיו.
מסופר על ההתמודדות היומיומית של אנשים
צדיקים שמטפלים בבני אדם עם צרכים מיוחדים.
והחלק המדהים בסרט הוא שההתמודדות מול
הרשויות, הבירוקרטיה וההכרה בעבודת הקודש
שהם עושים היא לעיתים הרבה יותר קשה
מהטיפול היומיומי בחוסים שלהם.
אם דנה היתה באולם היא היתה מיבבת, אבל
הפעם כשהשארתי את דנה בבית, נקרעתי
מבפנים ויצאתי עם עיניחם אדומות.
אני פעילה בגוף שעושה עבודה דומה אם כי
פחות אנטנסיבית אבל מתמודד עם אותם
הבעיות. וכל פעם מחדש מתחשק לי לזרוק הכל
לסגור את הדלתות וללכת הביתה. אבל הילדים,
מה הם אשמים שהפוליטיקאים אטומים.
הם, הרשויות צריכות לרדוף אחרינו כדי שנקח את
כספם, שנרצה להמשיך ולפעול במרץ למען
מטרה נעלה כזו. הם צריכים לשאול אותנו כל יום
מה עוד חסר לנו לקיום הפעילות ואף להרחבתה.
בסרט, נדרשו להם 15 שנים לקבל הכרה.
אני חצי אופטימית שגם במציאות שלנו נגיע ליום הזה.
הסרט מבוסס על החיים האמיתיים של הדמויות.
אני יותר מממליצה לכל אחד ואחת לפנות ערב
ולצפות בסרט הענק הזה.
שבוע טוב וקסום יקרים
דנה