שנים אני עושה קולות של כאילו דיאטה וכאילו ספורט.
אני מרגישה שאני חייבת להצליח, כבר הרבה זמן שלא אוהבת את מה שאני רואה במראה. אני עושה הרבה ויתורים בדמות הגברית שלי, מעגלת פינות. אבל כשדנה מביטה במראה אני ממש לא אוהבת את מה שרואה וזה לא בגלל שעכשיו אני אישה. זה לא רפלקס מותנה, פשוט לדנה יש סטנדרט אופנה קשוח יחסית. דנה לעולם לא תיראה עם טרינינג וטי שירט. המראה צריך להיות או אלגנטי או זנותי וכל זאת רק בגלל שאני צריכה להוכיח שאני אישה. לאישה מקורית (בכוונה לא כתבתי אישה אמיתית, כי דנה היא הכי אמיתית שיש) אין צורך בהוכחות והיא הכי יפה כשנוח לה. וכאן מתחילה הבעיה, האופציות האופנתיות העומדות בפני לא מאפשרות לי את ההרגשה שאני שלמה עם עצמי. בעיקר כי לא באמת עשיתי את המאמצים לכווץ את ההיקפים שלי. היום היתה לי שיחה עם קולגה שעשתה את המהפך והעלימה מעצמה 40 ק"ג. בסיום השיחה סיכמנו שיש לי מנטורית חדשה. אני מנסה לדמיין לי תמונה שבה אני נראית כמו בפנטזיות שלי. אני חייבת להציב לי אותה על המקרר ולדבר אליה כל בוקר. קבלו תמונה, אני על הבמה לפני ההופעה שלי חנוטה בשמלות ששירי מימון לובשת (טוב נו, מידה אחת יותר) ומצליחה להתנוענע בחופשיות.
תחילת חודש, התחלות חדשות, מקווה שיהיה לי הכח לצלוח את השינוי הזה ולהישאר שפויה. אני כבר חייבת לחוות הצלחות אחרי דשדוש מאוד ארוך במשך שנים.
תאחלו לי בהצלחה
אני חייבת את זה
