נכנסים לחדר, יושבים על המיטה , משהו בך שונה...
העיניים עצובות , סגורות , אטומות.
החלטת.
"אנחנו צריכים לדבר"
הלב שלי קופא, לא נושמת, שום שריר לא זז ממתינה למוצא פיך למרות שליבי כבר מנבא לי.
"אי אפשר להמשיך ככה"
"אני חייב לעשות את המעשה הנכון, אנחנו טוחנים את זה כבר כמה חודשים ואי אפשר להמשיך ככה זה לא טוב לי ולא טוב לך"
"אני אוהב אותך, אבל יש לי בית , יש לי משפחה ואני פשוט לא מסוגל לעולל להם את זה"
"את חייבת להבין שיש משמעויות נרחבות מעבר לאני ואת"
אני מתה
מתה מבפנים
מנסה לעצור דמעות שברור לי ולך שלא יפסיקו לזלוג תקופה ארוכה.
הפנים שלך קפואות.
החלטת.
בלב אני מנסה לשנות את רוע הגזרה ויודעת שאין לי מה לומר לך יותר.
אם החלטת אז החלטת.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
איך להמשיך לחיות בלעדייך.
איך קמים בבוקר בלי שאתה בחיים שלי?
גם ככה לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך ומצאתי.
מצאתי מבלי לחפש
פתאום יום אחד הופעת בחיים שלי ומאותה השניה נכנסת לי ללב ולנשמה
אנחנו אחד
אתה יודע את זה ואני יודעת את זה
עמוק בפנים ואני מודעת לקושי היטב, אנחנו באותה הסירה.
מאסטר יקר שלי , עם כל הקושי והצער לא הייתי מסוגלת לדמיין שניה בחיים שלי בלעדייך
לא רוצה לדמיין שנים שבהם אתה לא שם
רוצה אותך מזדקן לצידי
מחזיק לי את היד ברגעים שמחים וברגעים קשים
אתה החצי המשלים שלי
אתה מחזק אותי יותר משאי פעם תדע
גאלת אותי מתחושת הבדידות האיומה הזו שליוותה אותי כל החיים
אני שלווה איתך , שלמה
אני יודעת שקשה , אבל אני מנסה לראות את האחרי, אחרי הקושי , את היום יום.
לדעת שפעם בחיים דרשתי משהו עבור עצמי (ואתה יודע כמה זה קשה לי).
לא הייתי רוצה להעביר חיים שלמים בלדמיין אותך
אתה כאן חי מוחשי לנגד עיני ומושלם יותר מכל מה שיכולתי לבקש.
אז רגע לפני שהדלת נסגרת יש לי בקשה
אל תרפה את אחיזתך מכף ידי.
אוהבת לנצח
הכלבה שלך
לפני 13 שנים. 19 בדצמבר 2010 בשעה 19:57
