|
|
|
שלך
גם אם אני מנסה לברוח
שלך
גם אם כל נים בגופי מפחד מהדבר הזה
שלך
גם כשאני רחוקה
שלך
גם כשקשה לי ובא לי לבעוט
שלך
גם כשנראה שנגמרות לי כל התקוות
שלך
גם כשאין תשובה ברורה
שלך
גם אם החיים ממשיכים והמוזיקה מפסיקה
שלך
גם אם לא תרצה בי
שלך
כי מהרגע הראשון הרגשתי
שלך
אתה מבין?
זה לא שיש לי ברירה
פשוט נולדתי להיות שלך
http://www.youtube.com/watch?v=3OdPLc8E_uM&feature=related
איך אני יכולה לחיות בלעדייך?
איך קמים בבוקר בידיעה שלא אראה אותך?
איך נושמים בלעדייך?
אני כבר לא זוכרת...
גם לא רוצה לזכור..
ועכשיו
החלטת
ואנחנו כל הזמן סביב זה
וכואב
ומציק
ושורף
ומה האלטרנטיבה?
לתלוש את הלב החוצה?
ככה זה ירגיש לי אם יפסק בינינו
אתה יודע את זה
ואתה מנסה להיות מעל הכל
להבין אותי , להכיל אותי, להסביר שזה מה שיש
פעם אחר פעם
ובכל פעם זה כואב כמו בפעם הראשונה
לא יכולה לוותר
ממשיכה להאחז
ברעיון נושן שאולי יש לנו עתיד יחד
אבל זה רק שלי
אנחנו כבר לא חולקים יחד בחלום הזה
רוחות חדשות מנשבות בחייך
תקוות
ואני נאחזת בך בציפורניים
ואולי
אני צריכה לשחרר
ולו רק בשביל שתבין
שאי אפשר לוותר
אבל קשה לי
אני אבלה (מלשון אבלות) על הקשר הזה אם יסתיים
מקווה שאתה יודע מה אתה עושה
מקווה שבחרת טוב
בשבילך ובשבילי
יודעת רק שלעולם לא אחדול להיות שלך
ואם יסתיים
יסתיים באהבה גדולה
שלא תכבה בליבי עד סוף ימיי
ואולי זה הגורל שלי
לחכות לך בחלון
אולי יום אחד תבוא
ותקח אותי מהכל
אוהבת אותך עם כל הנשמה
כואב לי בגוף מרוב אהבה
ואולי צריכה לשחרר כדי לתת לך זמן לחשוב
http://www.youtube.com/watch?v=thHx7cdoaAc
מציף אותי פחד כשאני באה לכתוב בבלוג הזה
פחד לא מוסבר
מי קורא אותי?
חושפת מידי?
מי מכיר אותי?
אבל אני זו אני ואני חייבת לפרוק.
ככה מידי פעם להוציא , אפילו בכתיבה.
קשה להיות אני
לפעמים אני מפנטזת להיות אחרת
קצת יותר ביצ'ית, יותר חזקה, לא מוותרת, מאמינה בעצמי.
הלוואי...
הייתי רוצה שיריון מברזל
שכל מילה רעה תהדף ולא תחדור פנימה
אבל , זה לא המצב.
אפילו צעקה של מישהו במכונית ליד "תזוזי כבר" חודרת ומעלה בי דמעות.
ישר אני לוקחת פנימה.
הכל
בלי סינון
ישר אני חשה אשמה.
כל כך הרבה דברים דפוקים בי מהיסוד.
הייתי רוצה לדעת לכתוב יפה או אפילו נחמד כמו חלק מהאנשים כאן.
להתבטא כמו שצריך בעברית צחה עם המון דמויים , להצליח להעביר מסר , תחושה.
נו טוב, גם השפה העילגת שלי עושה את המטרה.
להתרוקן.
להקיא החוצה את כל השיט הזה שמצטבר בי.
לא הייתה לי ילדות כמו בספרים, נעורים פרועים ובגרות לא יציבה.
אני באמצע החיים ועדיין לא יודעת מה ארצה להיות כשאהיה גדולה..
כנראה שכבר לעולם גם לא אדע.
אני פשוט חיה.
אפילו כמעט בלי פחד.
למי שאין מה להפסיד אין ממה לפחד.
נכנסתי לעולם הזה כמו שאצא ממנו בלי כלום ולבד.
כל מה שיש לי זה הבלאגן בפנים
ובחוץ קליפה , כמו ביצה 😄 הכל נוזלי מבפנים .
הבעיה עם ביצים שהן מאוד שבירות ועושות הרבה בלאגן כשהן נשפכות.
אני מאמינה באלוהות כלשהי
אני מניחה שזה מכתב שלי אליה
מכתב תלונה
מכתב של כעס
על מתנה שקיבלתי ופתאום נדרשתי להחזיר בחזרה.
כבר הייתי רגילה
להיות לבד, לא באמת להרגיש, לחיות את החיים כאילו אני צופה באיזה סרט.
נהנתנות רגעית
שום דבר עמוק
לבד
בלי חיבוק
בלי חום
בלי אהבה אמיתית
ואז...
הבאת לי אותו
בדיוק שאיבדתי כל אמונה בעולם הזה.
הרגלת אותי לחום
למילים יפות
לחיבוקים עד אין סוף
לתקווה בסוף טוב
סוף מהאגדות?
רק שאת האגדות שלי סיפרו בילדות , היה להן סוף אמיתי
בת הים הקטנה בסוף הפכה לקצף על פני הים
ומוכרת הגפורים קפאה לה בשלג
כנראה שזה גם הסוף של האגדה שלי?
קיבלתי מנה גדושה של מציאות לפנים בשבועיים האחרונים
אוהב עד גבול מסויים
ולא רק אותי ....
אם היינו בסיטואציה קיצונית הוא לא היה האביר על הסוס הלבן שלי
כל אחד לעצמו:)
התרגלתי לשאת אליו עיניים
להאמין שהוא "המושיע" שלי
קשה לי להתמודד עם זה אחרת
חשבתי שהוא גם אוהב בלי גבולות וללא תנאי
התבדתי
הוא אוהב אך לא באותה עוצמה
הוא אוהב אך רק שהסיטואציה מתאימה
אני פשוט אוהבת עם כל הנשמהבזמן האחרון
המבט שלו בעיניים
הוא קר
איך שהוא מדבר איתי
ולא בא לי יותר לדבר על רגש
דיי
יהיה מה שיהיה
אבל ה'
בכל זאת
לא מגיע לי קצת חמלה?
קצת שלווה?
למה לתת ולקחת?
אוהב לראות אותי בוכה?
גם ה' הוא סדיסט בן זונה בדסמי?
תהנה
אני הצגה טובה
ועוד מעט יורד המסך
http://www.youtube.com/watch?v=BvsX03LOMhI
שולחן אוכל גדול ועליו ארטל עם פרחים.
רצפה קצת מלוכלכת בקשקושים של ילדים
אני בקוקו פרחה מכינה ארוחת ערב
אני טובה בזה
לבנות לעצמי עולם מכמה ניירות
קצת דימיון , כף גדושה של ילדותיות ונאיביות ו2 כוסות של טיפשות
הבעיה בעולם שכזה שמספיקה מילה אחת בשביל לחרב אותו
שיחה כזו שמכינה אותך לבאות
כמו שחוצים לילד את הכדור ל2 כדי שיוכל לבלוע
מכינים את הקרקע
ככה זה פחות כואב?
הידיעה שזה צפוי עושה את זה יותר קל?
הפעם הייתי הכי טיפשה
הפעם נתתי הכל
הלכתי עד הסוף עם הרגש עם החיים
הפעם הנפילה תהיה הכי כואבת
הכי מרסקת
זה מחמיא לך?
אני מקווה שלא תמצא בכאב שלי מחמאה או בוסט לאגו
אתה יודע עד כמה הלכתי רחוק בשבילך
וככה
בקומץ מילים
אתה מסביר לי שיכול להיות גם שלא..
ומבהיר באותה נשימה שההחלטות שלך הן סופיות
ושאולי יהיה לך דיליי רגשי
ככה שלא יהיה לך קשה לעשות את זה
עולם כמנהגו נוהג
שום דבר באמת לא משתנה
אפילו לא אני
כאפה אחרי כאפה
אני אף פעם לא לומדת
זכרון של דג
כל מה שרציתי זה בסך הכל לאהוב אותך
איכס איזו מתמסכנת אני
אני לא כועסת
אולי קצת
אבל רק על עצמי
חשבתי שמצאתי אהבת אמת
לצעוק להשתולל לבלוס עד שכואב בבטן לצחוק עם דמעות לחייך מכל הלב לבכות בקול מבלי שאכפת מי מסתכל לאכול עם הידיים להתלכלך לכתוב בלי סימני פיסוק ועם מיליון שגיאות כתיב לזוז בלי קורדינציה להתלבש מצחיק להרגיש הכי מיוחדת בעולם לרצות לחזור הבייתה להתכרבל להרגיש נאהבת בלי תנאים לשמוע סיפור לפני השינה לקבל נשיקה במצח להתרגש לקראת מחר להרדם לך על החזה להרגיש מוגנת לדעת שלא משנה מה אעשה וכמה אשתולל אתה תהיה שם ופשוט מבין שלפעמים אתה מאפשר לי פשוט להיות ילדה.
אתה מחייה אותי
וואו
קרסתי
כנראה שהייתי חייבת לרדת קצת מהקרוסלה הזו
עשתה לי בחילה וסחרחורת
אני מבולבלת
אני מתה מפחד לחזור לשגרה, בא לי לבכות מזה.
לא יודעת עד כמה טוב לי שם..
אפילו לכתוב כמה מילים יבשות בבלוג שכוח אל אין לי כח
אני מרגישה אבודה, המון המון לחץ
הלחץ העקרי הוא שאני פתאום קולטת שאני לא מסוגלת אפילו לדמיין חיים בלעדייך
זה מוזר לי וכבד
ואין לי כח לכתוב יותר
יודעת רק שהתחברתי בשבילך, כי אמרת שתהיה מחובר, לגנוב איתך עוד כמה שניות
ואתה לא :(
נכנסים לחדר, יושבים על המיטה , משהו בך שונה...
העיניים עצובות , סגורות , אטומות.
החלטת.
"אנחנו צריכים לדבר"
הלב שלי קופא, לא נושמת, שום שריר לא זז ממתינה למוצא פיך למרות שליבי כבר מנבא לי.
"אי אפשר להמשיך ככה"
"אני חייב לעשות את המעשה הנכון, אנחנו טוחנים את זה כבר כמה חודשים ואי אפשר להמשיך ככה זה לא טוב לי ולא טוב לך"
"אני אוהב אותך, אבל יש לי בית , יש לי משפחה ואני פשוט לא מסוגל לעולל להם את זה"
"את חייבת להבין שיש משמעויות נרחבות מעבר לאני ואת"
אני מתה
מתה מבפנים
מנסה לעצור דמעות שברור לי ולך שלא יפסיקו לזלוג תקופה ארוכה.
הפנים שלך קפואות.
החלטת.
בלב אני מנסה לשנות את רוע הגזרה ויודעת שאין לי מה לומר לך יותר.
אם החלטת אז החלטת.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
איך להמשיך לחיות בלעדייך.
איך קמים בבוקר בלי שאתה בחיים שלי?
גם ככה לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך ומצאתי.
מצאתי מבלי לחפש
פתאום יום אחד הופעת בחיים שלי ומאותה השניה נכנסת לי ללב ולנשמה
אנחנו אחד
אתה יודע את זה ואני יודעת את זה
עמוק בפנים ואני מודעת לקושי היטב, אנחנו באותה הסירה.
מאסטר יקר שלי , עם כל הקושי והצער לא הייתי מסוגלת לדמיין שניה בחיים שלי בלעדייך
לא רוצה לדמיין שנים שבהם אתה לא שם
רוצה אותך מזדקן לצידי
מחזיק לי את היד ברגעים שמחים וברגעים קשים
אתה החצי המשלים שלי
אתה מחזק אותי יותר משאי פעם תדע
גאלת אותי מתחושת הבדידות האיומה הזו שליוותה אותי כל החיים
אני שלווה איתך , שלמה
אני יודעת שקשה , אבל אני מנסה לראות את האחרי, אחרי הקושי , את היום יום.
לדעת שפעם בחיים דרשתי משהו עבור עצמי (ואתה יודע כמה זה קשה לי).
לא הייתי רוצה להעביר חיים שלמים בלדמיין אותך
אתה כאן חי מוחשי לנגד עיני ומושלם יותר מכל מה שיכולתי לבקש.
אז רגע לפני שהדלת נסגרת יש לי בקשה
אל תרפה את אחיזתך מכף ידי.
אוהבת לנצח
הכלבה שלך
במה שונה האהבה הזו מאחרות?
יש לה טעם שונה , ריח שונה , ניגון שקט.
אני מבינה היום מילים שקודם לכן לא הייתה להן הרבה משמעות עבורי.
מילות אהבה שעד עתה נשמעו לי כקשקוש אחד גדול.
אני מבינה רגש.
אני מבינה אהבה.
אני שומעת כינורות.
אהבות בדרך כלל אינן שלמות
אוהבים כגבר
אוהבים כאדם
אוהבים כמאסטר
אוהבים כחבר
הן חצויות נדיר שכמכלול.
האהבה הזו עבורי שונה.
היא שלמה
אני אוהבת אותך כגבר
כאדם
כחבר
כמאסטר
כאבא
כי אתה מאפשר לי
להיות קטנה לידך, להיות גדולה, לצעוק לבכות לספר לקטר להתפרע לשתוק לחיות.
תודה אהוב שלי
אוהבת אהבה שלמה ונדירה }{
היכולת לגעת בעצמך
אלמנטרית
מנחמת
מרגיעה
מפיגה
יום בהיר אחד נלקחת ממך
כבר כמעט שבועיים מבלי ללטף לגעת להתפרק..
מאסטר אסר על אוננות.
בנוסף לכך , הגדיל לעשות והחליט שההחלטה אם מותר לי או אסור לי נתונה בידכם.. בתגובות שאקבל לפוסט הזה.
הרעיון להשאיר זאת בידכם עלה בצ'ט בין מאסטר לשולט אחר.
עצם השיחה שלהם, עלי , על הגמירות שלי , ככה בכללי בצ'ט, שני גברים שמתעסקים בזה בצורה כזו הטריפה אותי, ישבתי , קראתי התמרמרתי והרטבתי.
התחתונים המכנסון הסדין והמזרן...
מצבי קשה.
אנא הושיעו.
ממתינה לתגובותיכם בכיליון עיניים...
