שולחן אוכל גדול ועליו ארטל עם פרחים.
רצפה קצת מלוכלכת בקשקושים של ילדים
אני בקוקו פרחה מכינה ארוחת ערב
אני טובה בזה
לבנות לעצמי עולם מכמה ניירות
קצת דימיון , כף גדושה של ילדותיות ונאיביות ו2 כוסות של טיפשות
הבעיה בעולם שכזה שמספיקה מילה אחת בשביל לחרב אותו
שיחה כזו שמכינה אותך לבאות
כמו שחוצים לילד את הכדור ל2 כדי שיוכל לבלוע
מכינים את הקרקע
ככה זה פחות כואב?
הידיעה שזה צפוי עושה את זה יותר קל?
הפעם הייתי הכי טיפשה
הפעם נתתי הכל
הלכתי עד הסוף עם הרגש עם החיים
הפעם הנפילה תהיה הכי כואבת
הכי מרסקת
זה מחמיא לך?
אני מקווה שלא תמצא בכאב שלי מחמאה או בוסט לאגו
אתה יודע עד כמה הלכתי רחוק בשבילך
וככה
בקומץ מילים
אתה מסביר לי שיכול להיות גם שלא..
ומבהיר באותה נשימה שההחלטות שלך הן סופיות
ושאולי יהיה לך דיליי רגשי
ככה שלא יהיה לך קשה לעשות את זה
עולם כמנהגו נוהג
שום דבר באמת לא משתנה
אפילו לא אני
כאפה אחרי כאפה
אני אף פעם לא לומדת
זכרון של דג
כל מה שרציתי זה בסך הכל לאהוב אותך
איכס איזו מתמסכנת אני
אני לא כועסת
אולי קצת
אבל רק על עצמי
חשבתי שמצאתי אהבת אמת
לפני 13 שנים. 15 במרץ 2011 בשעה 20:47