מציף אותי פחד כשאני באה לכתוב בבלוג הזה
פחד לא מוסבר
מי קורא אותי?
חושפת מידי?
מי מכיר אותי?
אבל אני זו אני ואני חייבת לפרוק.
ככה מידי פעם להוציא , אפילו בכתיבה.
קשה להיות אני
לפעמים אני מפנטזת להיות אחרת
קצת יותר ביצ'ית, יותר חזקה, לא מוותרת, מאמינה בעצמי.
הלוואי...
הייתי רוצה שיריון מברזל
שכל מילה רעה תהדף ולא תחדור פנימה
אבל , זה לא המצב.
אפילו צעקה של מישהו במכונית ליד "תזוזי כבר" חודרת ומעלה בי דמעות.
ישר אני לוקחת פנימה.
הכל
בלי סינון
ישר אני חשה אשמה.
כל כך הרבה דברים דפוקים בי מהיסוד.
הייתי רוצה לדעת לכתוב יפה או אפילו נחמד כמו חלק מהאנשים כאן.
להתבטא כמו שצריך בעברית צחה עם המון דמויים , להצליח להעביר מסר , תחושה.
נו טוב, גם השפה העילגת שלי עושה את המטרה.
להתרוקן.
להקיא החוצה את כל השיט הזה שמצטבר בי.
לא הייתה לי ילדות כמו בספרים, נעורים פרועים ובגרות לא יציבה.
אני באמצע החיים ועדיין לא יודעת מה ארצה להיות כשאהיה גדולה..
כנראה שכבר לעולם גם לא אדע.
אני פשוט חיה.
אפילו כמעט בלי פחד.
למי שאין מה להפסיד אין ממה לפחד.
נכנסתי לעולם הזה כמו שאצא ממנו בלי כלום ולבד.
כל מה שיש לי זה הבלאגן בפנים
ובחוץ קליפה , כמו ביצה 😄 הכל נוזלי מבפנים .
הבעיה עם ביצים שהן מאוד שבירות ועושות הרבה בלאגן כשהן נשפכות.
אני מאמינה באלוהות כלשהי
אני מניחה שזה מכתב שלי אליה
מכתב תלונה
מכתב של כעס
על מתנה שקיבלתי ופתאום נדרשתי להחזיר בחזרה.
כבר הייתי רגילה
להיות לבד, לא באמת להרגיש, לחיות את החיים כאילו אני צופה באיזה סרט.
נהנתנות רגעית
שום דבר עמוק
לבד
בלי חיבוק
בלי חום
בלי אהבה אמיתית
ואז...
הבאת לי אותו
בדיוק שאיבדתי כל אמונה בעולם הזה.
הרגלת אותי לחום
למילים יפות
לחיבוקים עד אין סוף
לתקווה בסוף טוב
סוף מהאגדות?
רק שאת האגדות שלי סיפרו בילדות , היה להן סוף אמיתי
בת הים הקטנה בסוף הפכה לקצף על פני הים
ומוכרת הגפורים קפאה לה בשלג
כנראה שזה גם הסוף של האגדה שלי?
קיבלתי מנה גדושה של מציאות לפנים בשבועיים האחרונים
אוהב עד גבול מסויים
ולא רק אותי ....
אם היינו בסיטואציה קיצונית הוא לא היה האביר על הסוס הלבן שלי
כל אחד לעצמו:)
התרגלתי לשאת אליו עיניים
להאמין שהוא "המושיע" שלי
קשה לי להתמודד עם זה אחרת
חשבתי שהוא גם אוהב בלי גבולות וללא תנאי
התבדתי
הוא אוהב אך לא באותה עוצמה
הוא אוהב אך רק שהסיטואציה מתאימה
אני פשוט אוהבת עם כל הנשמהבזמן האחרון
המבט שלו בעיניים
הוא קר
איך שהוא מדבר איתי
ולא בא לי יותר לדבר על רגש
דיי
יהיה מה שיהיה
אבל ה'
בכל זאת
לא מגיע לי קצת חמלה?
קצת שלווה?
למה לתת ולקחת?
אוהב לראות אותי בוכה?
גם ה' הוא סדיסט בן זונה בדסמי?
תהנה
אני הצגה טובה
ועוד מעט יורד המסך
לפני 13 שנים. 12 באפריל 2011 בשעה 18:16
