מה למעלה - מה למטה?!

היום הייתי חסר סבלנות, כלומר הסבלנות היתה ממני והלאה. קמתי בבוקר ובוקר בי לא קם ובכל זאת הלכתי לעבודה שברברה לי את המה שמו. כבר שכחתי. כן, נזכרתי, כוס קפה מהביל. ובמטבח פגשתי את שירי. היא באה בגופיה. והג'ינג'ים שעל הכתפיים שחקו לעברי: "גע בנו....גע בנו....גע בנו......" ולא נגעתי. רק שאלתי מדוע היא משאירה את כפית הפלסטיק בתוך הקפה לפני מזיגת החלב. הסברתי לה את תיאוריית הרעלים והיא הסבירה לי את חוק שתי השניות. לא הסכמנו. אחר כך ניגשתי למחשב. הקלדתי. שוחחתי בטלפון. צעקתי על הבוס. לקקתי למזכירה. היא היתה חיננית ואמרה לי שאני הכי נחמד במשרד. מה אכפת לי. היא כרכה 5 הסכמים אליהם צורפו 42 נספחים, לכל נספח דגלון מודפס. לכל דגלון שני צבעים. כל צבע הוא מרכיב אחד בספקטרום של האור הלבן. בצהריים הלכתי לאכול עם ע. כבר חודש שלא אכלתי בחוץ. היום היה לי תירוץ. הרי בוקר בי לא קם. דיברנו על ס. ועל י. ועל א. ועל ח. ועל ד. תמיד חוזרים לד. אחר כך דיברנו על עבודה. על וושינגטון. על מחאה. על חמאה. על דבשה. על כובען מטורף וארנב של פסחא. הארנב הזכיר לי שוקולד. כשחזרתי למשרד גנבתי עוגייה מחדר הישיבות. מזל שמלכת הלבבות לא תפסה אותי. מאחור. מי גנב ת'עוגיות מהשולחן. מי, אני?! לא. זה היה הנסיך. לכן יש משפט ואליס שצוארה מתרומם ומתרומם ומתרומם. שוב עבודה. שוב אבודה. שוב בעודה. דמיינתי כינורות וחלילים. בשבע וחצי החלטתי שדי לי. הספיק להיום. נגמר השבוע. היה לי טרמפ. עד הבית. משכורתי לא שולמה היום על ידי הלקוחות. זמני הושחת. איך שפתחתי את הדלת ידעתי שמשהו השתנה. תיקן חום ומריח השתזף על האריח. התלבטות. להרוג או לא להרוג. בנעל השחורה או בכפכף. אני רוצח סדרתי. אני פסיכופט. אני מטורף. כובען. כבר אמרנו. אספתי אותו בנייר טואלט והשלכתי לבריכת השירותים. הוא הרים מחושים. ואני שלחתי אותו אל מגלשת הביוב. כעת אני כותב לעצמי כתיבת רצף. שומר על קצב. ללא מחשבה. ללא חזון. ללא מוסר השכל. רק אני והמחשבות שהאצבעות המקלידות מקדימות אותן. אני יכול לכתוב כוס. דגדגן. פות. ורק אחר כך לחשוב על המאורה. המחילה. החשמלית. זהו. נגמר. חלפו שבע דקות בגן העדן.