עבר הרבה זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה, אני יודע.
העניין הוא שקרה כל כך הרבה, היו כל כך הרבה כדורים באוויר, והייתי צריך להתרכז בהם.
הזכרתי בעבר שהקשר עם ה"משפחה" הביולוגית שלי הוא, ובכן, לא. ויתרתי על הקשר איתם כי הם רעילים לי מדי. העניין הוא שכל החיים, כל הזמן שחייתי איתם לפחות, זה נראה לי כמו משפחה נורמטיבית, כאילו ככה משפחה אמורה להראות ולהרגיש. פניקס, בתקופה שהיינו נשואים, התחילה להראות לי משהו אחר, אבל לא הצלחתי לקבל אותו, לא הצלחתי להפנים שהדברים צריכים להיראות אחרת, להרגיש אחרת.
הסיבה, או אולי הסיבה העיקרית, לכך שלא הצלחתי להפנים ולקבל את הרעיון החדש הזה, של איך משפחה אמורה להראות ולהתנהג, היא שקשה לי לבטוח. קשה לי מאד לבטוח בעצמי, וכמעט בלתי אפשרי לי לבטוח באחרים. כמו שקלי אומרת בשיר שלה - I find it hard to trust, not only me but everyone around me. וזה כי כל כך הרבה הבטחות הופרו בחיי, וכל כך הרבה פעמים אנשים שבטחתי בהם, וסמכתי עליהם, איכזבו אותי ברמה כל כך קשה, שעכשיו אני כבר כמעט ולא מסוגל לסמוך על אף אחד, וכמעט ולא מסוגל לבטוח באף אחד, אפילו לא בעצמי.
עכשיו, במערכת היחסים שלי עם קושקה, אני סוף סוף מתחיל להבין ולהפנים איך אמורה להראות משפחה, איך אמורה להרגיש משפחה. וזה קשה ברמות פסיכיות. קשה לי לחשוב שבמשך יותר מ-30 שנה "ידעתי" איך הדברים אמורים להראות, וזה הכל היה שקר. הכל היה כל כך מעוות ומוטה, וזה גורם לי לדבר הכי גרוע שאני מסוגל לחשוב עליו - לרחם על עצמי. לרחם על Mostly הילד, שחווה משפחה, האנשים שאמורים לאהוב אותך ללא תנאים וללא גבולות, בצורה הכי מעוותת בעולם.
למה עכשיו אני כן מצליח להפנים את זה, אתם שואלים? קודם כל, ואוו! שאלה נהדרת! איך הצלחתם לחשוב עליה לגמרי בעצמכם?
העניין הוא שלמרות שאני לא מסוגל לסמוך על המילה של אף אחד, אחת המנטרות אצלי בראש היא "אם שניים אומרים לך שאתה שיכור - לך לישון". וקושקה היא השניה שמראה לי את הרעיון של משפחה מחבקת, תומכת, אוהבת, כזאת שראיתי רק בסרטים (שעליהם ה"משפחה" הביולוגית שלי הייתה צוחקת ומריצה בדיחות כל פעם מחדש, אגב). אז כששני אנשים שונים מראים לי תמונה מסוימת, הדברים מתחילים לחלחל לראש הדפוק שלי.
אז כן, ה"משפחה" הביולוגית שלי היא רעילה. ואני לא מתכוון לחזור לקשר איתם אי פעם. ואם וכאשר יהיו לנו ילדים - הם לא יכירו אותם.
האם אני בכלל אדע להיות אבא טוב? זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי. ואני צריך לזכור לכתוב את הפוסט הזה בפעם הבאה.
אבל אני יודע שאני אעשה הכל כדי ללמד את הילדים שלי דברים שונים מהדברים שלימדו אותי. אני לא מדבר על חינוך למצוינות, על ידע כללי או על השכלה, אני מדבר על נושאים אחרים, נושאים שקשורים יותר לבריאות הנפש. אני אגדל את הילדים שלי בסביבה אוהבת, תומכת ומכילה. בסביבה שבה הם לא יפחדו להיות מי שהם ומה שהם, ולא יפחדו לזהור באור בוהק יותר מהשמש עצמה!
שיהיה לי בהצלחה.