|
|
|
ובכן, מצאתי ערוץ נפלא ב-YouTube בשם Rock & Roar.
הם הופכים, באמצעות AI כמובן, שירים של להקות מטאל (וגם לא מעט להקות רוק) לשירים של להקות חתולים.
יש להם רפרטואר מפואר, שאני רוצה לשים פה כמה מהטובים (לדעתי) שבו:
Slipkcat - Psycho-Pawsial
Avenged Sevenpaws - Hail To The Meow
Iron Meowden - Meowed Be Thy Name
מקווה שתהנו מהביצועים, או לפחות שהם ישעשעו אתכם כמו שהם שיעשעו אותי.
Please stay,
Just a little while longer.
Please don't leave me,
Even though you deserve better.
Please never forget,
That you are,
And will ever be.
You're the air that I breathe,
You're the light that guides my path,
From the break of dawn,
To the dark of night,
You are
My little love.
I will,
Always fight for you.
I will,
Always be there to,
Hold your hand,
Lift you up,
Make you laugh,
Make you smile.
Because
You're the air that I breathe,
You're the light that guides my path,
From the break of dawn,
To the dark of night,
You are
My little love.
In my darkest time
I found you.
You took me in
All broken too.
You make me stronger
You make me grow
You made me believe
When all was lost
You still are, and will ever be!
You're the air that I breathe,
You're the light that guides my path,
From the break of dawn,
To the dark of night,
You are
My little love.
ובכן, אני מניח שזה היה בלתי נמנע, אף אחד לא יכול להתחמק מהמוות. אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב.
אימצתי אותה (אשתי דאז נאלצה להסכים, למרות שאני לא חושב שהיא הייתה מתנגדת אילו הייתי שואל) לפני בערך 15 שנים, היא הייתה טריקולורית פיצפונת וחמודה להפליא אז קראנו לה פיצית. היא ליוותה את חיי במשך 15 השנים האחרונות בערך, והייתה החברה הכי טובה שלי, התינוקת הקטנה שלי ובמשך כמה חודשים שחורים - כל עולמי.
מתישהו השבוע, כשהצלחתי להביא את עצמי לנקות את החול שלה ושל החתול השני שלנו (השני בקושי משתמש בחול כי הוא עושה את הביזנס שלו בעיקר בחוץ), זה הכה בי (שוב). היא כבר לא תחזור יותר. בכיתי אז, בכיתי עוד כמה פעמים מאז, ואני בוכה גם עכשיו כשאני כותב את השורות האלו. המוות הוא בלתי נמנע, אני יודע את זה, אף אחד לא יכול לברוח ממנו, אבל זה לא עושה את זה אפילו טיפונת קל יותר.
היא כבר לא תבוא לשבת לי על הראש וללקק לי את הפדחת, היא כבר לא תבוא לעשות לי biscuits תוך כדי גרגור אינטנסיבי בזמן שהיא נמרחת ומתלטפת עלי, אני כבר לא אראה את החיוך המרוצה מעצמו שלה כשהיא מקבלת בדיוק את הליטוף שהיא הכי אוהבת בעולם, אני כבר לא אשמע את הגרגורים המרוצים שלה בכל פעם שהיא מקבל את השאריות של קופסת הטונה שפתחתי לעצמי, או את הקולות שהיא עושה כשהיא מתענגת על שאריות העוף, היא כבר לא תבוא לישון לידי כשאני הולך לנמנ"צ, או לישון לקושקה על השמיכה הנוחה שלה (היא ישנה עם שמיכת פוך ואני עם שמיכה דקה), או לישון איתי מתחת לשמיכה כשקר במיוחד. היא כבר לא. הפוצקי הקטנה שלי, המלאכית ששמרה עלי במשך החודשים האיומים בחיי, התינוקת שתמיד אוהב עד נשימתי האחרונה - כבר לא.
בניגוד לחתולים שנשארים רק בבית, שלרוב מתים בתוך הבית (או, לפעמים, על מיטת הטיפולים של הוטרינר), חתולים שמקבלים גישה לצאת החוצה לרוב מחפשים פינה סודית למות בה כשהם מרגישים שהסוף מתקרב. פיצית הייתה כזאת, חתולה שיוצאת לפעמים החוצה לטיולים ולטפל בעינייניה הרבים ברחבי השכונה, ולכן לא מזמן היא נעלמה לזמן יחסית ממושך - זה היה כדי למצוא ולארגן לעצמה פינה נסתרת כדי למות בה. פינה כזאת שה"להקה" שלה, קרי: אנחנו (קושקה ואני), לא תמצא אותה בה לעולם. לאחר מכן היא חזרה, לכמה ימים, כדי להגיד לנו שלום בצורה הטובה ביותר שיכלה, ואז היא נעלמה. הפעם היא כבר לא תחזור, הפעם היא הלכה לפינה הנסתרת שהיא ארגנה לעצמה כדי למות הרחק מהלהקה.
אז היי שלום תינוקת אהובה שלי, תמיד תזכרי שאבא אוהב אותך הכי בעולם, ואבא תמיד יאהב אותך, עד נשימתי האחרונה. היית החברה הטובה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, היית החתולה הכי טובה ביקום והיית התינוקת הקטנה שלי. הלוואי והייתי יכול לתת לך יותר, הלוואי והייתי יכול להבין אותך יותר ולדעת מה את צריכה יותר טוב, הלוואי והייתי יכול להעניק לך שבריר של אחוז מכל האהבה שאת הענקת לי, והלוואי והייתי יכול לגרום לך לדעת או להבין עד כמה אני אוהב אותך ועד כמה אני מתגעגע אלייך (ולחיוך המרוצה מעצמו שלך כל פעם שקיבלת בדיוק מה שרצית).
#1
Some people, when asked by their kindergarten teacher what they want to be when they grow up, probably answered with "I want to be a nuisance" and then actually grew up to be one.
#2
יצא לי לחשוב על ההבדלים בין חתולים לכלבים, בעיקר בהקשר של הבעלים שלהם, כלומר, מה זה אומר להיות הבעלים של כלב או חתול. ואחד ההבדלים המשמעותיים שחשבתי עליהם הוא שלהיות הבעלים של חתול מלמד אותך מאד על לשמור על גבולות. לחתול יש גבולות מאד ברורים, ואם אתה לא תשמור עליהם אתה כנראה תחטוף שריטה/נשיכה, ובסופו של דבר ככל הנראה תאבד את החתול כי הוא לא ירצה להיות החתול שלך יותר. ישנם, כמובן, יוצאים מן הכלל, אבל לרוב זה מה שקורה עם חתולים. בעוד שאצל כלבים זה הפוך, לרוב אצל כלבים יש הרבה פחות גבולות והם נוטים לאהוב את בן האדם שלהם כמעט ללא תנאי. זה משהו שמפריד בני אדם של חתולים מבני אדם של כלבים, לעניות דעתי הלא מלומדת בכלל (הכותב היה בן האדם של כלבים ושל חתולים בעבר, אני חושב שהנסיון שלי מספיק כדי לגבש דעה, וגם אם לא - זה הבלוג שלי ומותר לי לכתוב מה שאני רוצה).
אל תשליכו את זה על כל מי שמכנים את עצמם "חתול/ה" או "כלב/ה", זו לא הכוונה.
#3
היום יצא לי לדבר עם קושקה על משהו, וזה הדליק לי נורה שמעולם לא חשבתי שתידלק. אני יכול להיות ערמומי, אני יכול לשקר בצורה נפלאה אם אני רוצה (או במילים שלי I can be sneaky if I want to). אבל לרוב, לפחות עם האנשים שאכפת לי מהם והם חשובים לי, אני לא רוצה להיות כזה. אני לא רוצה לשמור סודות ואני לא רוצה להיות Sneaky. זה לא אומר שאני לא יכול להיות, זה רק עניין של בחירה. לדעתי (שוב, דעתי הלא מלומדת בעליל) זה ככה אצל כל אחד למעשה, כל אחד מסוגל להיות ערמומי ולבלף כשהוא באמת רוצה, אבל רובנו (אלו שאינם חארות) לא ממש רוצים להיות כאלה כלפי אלו שאכפת לנו מהם. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאני משלה את עצמי, אבל הי, זה הבלוג שלי ומותר לי גם להיות טועה בו.
#4
אני חושב שאני רוצה עוד מערכת יחסים, אני לא יודע אם אני מסוגל לכך מנטלית או נפשית, אבל אני חושב שאני רוצה אחת בשביל מה שנקרא NRE, או New
Relationship Energy. זה מכניס אותי לקונפליקט עם עצמי, כי מצד אחד אני כן רוצה את זה, אבל מצד שני אני לא יודע אם אצליח להיות הפרטנר הראוי. אני מניח שאלו תהיות ששייכות בעיקר למי שהם א-מונוגמיים, או לרווקים, אבל אני מוצא את עצמי תוהה על כך.
עד כאן שטויות שאני רוצה לכתוב כדי להוציא לעצמי מהראש.
החתול האומלל ביקום (ככה כינינו אותו, כי היו לו "מיאו"-ים שנשמעו הכי מסכנים ואומללים) כבר לא אומלל יותר...
אתמול נאלצנו להרדים אותו אחרי תקופה לא קצרה שהוא סובל ומקיא המון. אתמול לקחנו אותו שוב לוטרינר והוא פשוט ברגע שראה והרגיש אותו קצת אמר לנו שאין ממש אופציות כבר. המקסימום שנוכל זה להאריך לו את החיים בעוד איזה חודש, אבל הוא סובל ויסבול כל הזמן הזה. אני קיבלתי את ההחלטה שאני אסבול את כל הכאב שבעולם רק שהוא לא יסבול עוד דקה אחת. אני לא מסוגל להפסיק לבכות מאתמול. כואב לי ברמות מאד מאד קשות. עד כדי כך שכאבי הגב שלי לפעמים נעלמים.
הוא היה אצלנו לתקופה מאד קצרה, לקחנו אותו בגיל 5 שבועות בתחילת המלחמה בערך, הוא חי קצת יותר משנה. באמת שהשתדלנו לפנק אותו בדברים טעימים (כמו עוף, חי ומבושל במים, טונה במים, בשר טחון וממתקי חתולים) ולתת לו את החיים הכי טובים שיכולנו. אבל לא הגיעו לו חיים כל כך קצרים, הגיע לו כל כך הרבה יותר טוב מזה.
קראנו לו מיני, על שם מינרווה מק'גונגל, כי הוא היה Tabby cat בדיוק כמוהה (וכי קושקה אוהבת את כל מה שקשור בהארי פוטר), אבל בעקבות התאבון הבריא מאד שלו אני הייתי קורא לו מאנקי די Ploofy (כן, על שם הפיראט עם כובע הקש). הייתה לו נטייה להשתין על שמיכת הפוך של קושקה, לכן הוא גרם לנו לסגור את חדש השינה שלנו כמעט כל הזמן כדי שלא יוכל להיכנס לשם ולהשתין לה על השמיכה שוב (לשלם 100 שקל למכבסה כדי לנקות אותה כל פעם [זאת שמיכה גדולה מדי למכונת הכביסה שלנו] נהיה יקר מדי מהר מדי). הוא היה אוהב לשבת עלי ובכל הזדמנות היה תופס את מקומו לנימנום, מגרגר בקולי קולות בהנאה, לפעמים מטפס עד כדי שהוא עם הראש על הכתף שלי כדי לקבל את הליטופים שלו, הפרצוף הקטן והחמוד שלו מביט לי יש לעיניים. הוא היה חתול פעור עיניים מהיום הראשון שהגיע אלינו, ותמיד היה לו מבט מופתע/מסוקרן.
עצוב לי. עצוב לי שאין לי יותר סיפורים לספר עליו. עצוב לי שהתקופה שלו איתנו הייתה כל כך קצרה. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מאשים את עצמי בהכל (הייתי צריך לשים לב לבעיות שלו יותר, הייתי צריך לקחת אותו לוטרינר יותר.... אתם יודעים נו, השפיל הרגיל שלי).
אין פאונטה לפוסט הזה, כואב לי מכדי שתהיה לו פואנטה.
יש שאלות בחיים שהתשובה היחידה עליהן היא "כוס אמא שלך!", אתם יודעים, שאלות כמו:
- "מי מחליט מתי נגמר הסשן?"
- "כוס אמא שלך! זה מי"
- "למה בכלל צריך מילת ביטחון?"
- "כי כוס אמא שלך! זה למה"
- "בשביל מה צריך אפטרקר?"
- "כי כוס אמא שלך! זה למה"
למה אני אומר את כל זה? כי מי שבכלל שואל את השאלות האלה לא מבין הגיון, מי ששואל את השאלות האלה לא צריך שיסבירו לו. מי ששואל את השאלות המטומטמות האלה צריך שיכו אותו על הראש עם מחבט מתכת, ויגידו לו שכוס אמא שלו! זה למה.
אני מנסה להסביר פה קונספטים מורכבים מהעולם שבו אנחנו חיים, אני מנסה להסביר לפעמים נקודות מבט שונות ולהראות אולי דברים שאני מאמין שאנשים צריכים להבין וללמוד ולקרוא ולדעת, אבל יש דברים מאד (מאד!!!) בסיסיים שאני לא מאמין שצריך בכלל להסביר למישהו, קל וחומר למי שחושב שהוא יודע משהו על בדס"מ, או למישהו שיש לו חצי תא מוח.
כן, אני עצבני, אני מאד עצבני, כי יש אנשים. יש אנשים, וזה מעצבן אותי.
וכן, אני יודע שלפעמים זה עניין של "הוא אמר - היא אמרה", ואני יודע שבשלב הזה כולכם כבר כנראה יודעים על איזה סיפור אני מדבר כרגע. אבל יש דברים שמעצבן אותי שבכלל מתווכחים עליהם. מי מחליט שנגמר הסשן זה אחד מאותם דברים. מבחינתי אין בכלל שאלה, אם לאחד הצדדים אין יותר רצון להמשיך בסשן - שם הסשן נגמר. אין המשך לסיפור, אין "זווית אחרת", אין "תראה, אבל...". אין. נקודה.
עכשיו, מעבר לעניין "מי מחליט..." וכו', לגבי מילת ביטחון - עבור נשלטות ונשלטים שאינם מנוסים בבדס"מ אני אפילו לא מדבר על מילת ביטחון, עבור מי שאין לו ניסיון בבדס"מ מבחינתי כל "לא", "די" או כל ביטוי שמציין רצון להפסיק דינו כדין מילת ביטחון, הסשן נעצר שם ועוברים לאפטרקר. למה? כי מילת ביטחון מיועדת לשימוש כאשר הצד הנשלט נמצא במצב של סטרס או במצב קשה שבו הם רוצים לעצור ולהפסיק את הסשן, לדרוש ממישהו או מישהי ללא ניסיון במצב כזה להיזכר שהם צריכים להגיד "אנדרלמוסיה" (או כל מילת ביטחון שהיא, אפילו "אדום" עשוי להיות קשוח מדי לזכור להגיד במצב של סטרס) כדי לעצור זו מלכודת. האמת היא שבסשנים ראשונים עם נשלטת או נשלט שלא סישנתי בעבר, גם אם הם סופר מנוסים, אני "אטריד" אותם בשאלות לגבי מצבם כל פרק זמן כלשהו במהלך הסשן כדי לוודא שאנחנו עדיין במצב טוב ועדיין מרוצים מהמצב ורוצים להמשיך.
זוכרים את הקטע הזה של "דריזפול ראה פוסט..." וכו'? אז הפעם זה לא ב-Reddit (למעשה, די נטשתי את רדיט, כי הם חארות, אבל זה נושא לפוסט אחר, אולי), הפעם זה פה בכלובנו הקטנ(טונת?).
אז הפעם נדבר על פרספקטיבה, או יותר נכון - על הדיסוננס הזה שקיים אצל (כמעט) כולנו בין מי שאנחנו עמוק בפנים, ה"אני" הבדס"מי שלנו, לבין מי שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו, או מי שתכתיבי החברה מסביבנו גורמים לנו להאמין שאנחנו צריכים להיות.
אז מי אנחנו בעצם חושבים שאנחנו צריכים להיות?
בין אם זה בגלל החינוך שקיבלנו בילדותנו, בבית או בבית הספר, ובין אם זה הדימוי שנוצר אצלנו עבור ה"תפקיד" החברתי שלנו (קרי: "ככה גבר מתנהג" או "זה מה שאישה טובה צריכה לעשות"), או בין אם זה בכלל בגלל ההבנייה החברתית של תפקידי הגבר והאישה בחיים (בחיי הזוגיות, בחיי המשפחה, בחיי החברה וכו') - לרובנו יש תפיסה מגובשת, בשלב שבו אנחנו מגלים דברים מסויימים על עצמנו, לגבי ה"תפקיד" שלנו בעולם. אולי זה נשמע קצת מוזר, אז אנסה לתת כמה דוגמאות (אני אמשיך עם הדוגמאות הללו, כדי שיהיה נוח יותר להבין):
ככה, בדרך כלל, מתעצבת התפיסה שלנו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומי אנחנו אמורים להיות.
עכשיו, מאיפה מגיע הדיסוננס?
אחרי שרובכם ורובכן התעצבנתם עלי, כי אנחנו לרוב לא אוהבים לשמוע את מה שכתבתי בדוגמאות שלי. אנחנו לא אוהבים לשמוע שיכול להיות שהוסללנו לתוך תפיסת העולם שלנו, וכולנו מעדיפים לחשוב שגיבשנו אותה עצמאית. זה אולי נכון בחלק מהמקרים, ומניסיוני אלו דווקא המקרים בהם הדיסוננס שאני עומד לדבר עליו פחות מורגש, אבל האמת המרה היא שברוב המקרים אנחנו מגבשים את תפיסת העולם שלנו על פי מה שאנחנו רואים, שומעים וחווים סביבנו בילדותנו.
אז הנה החלק המשמעותי בכל החפירה המפוארת הזאת. האמת היא שהדיסוננס מגיע כאשר אנחנו למדים דברים חדשים על עצמנו, ולמדים שדווקא מה שמושך אותנו, ומה שמעניין אותנו מאד לא תואם את התפיסה שלנו. אם אני, בתור גבר עם תפיסת עולם שאומרת שגבר צריך להיות הדומיננטי והאסרטיבי יותר, מוצא את עצמי נמשך לצד הנשלט - ככל הנראה יווצר אצלי דיסוננס בין מה שהראש שלי רוצה לבין מה שאני חושב שהראש שלי צריך לרצות (סילחו לי אם אני לא לוקח את גישת "הראש רוצה א' והלב רוצה ב' דווקא"). בתפיסה שלנו אנחנו אמורים להכנס לנעליים שאנחנו מכירים, אבל מה לעשות שלמוח שלנו יש צרכים אחרים? אני אמשיך עם הדוגמאות מהסעיף הקודם, כמו שאמרתי שאעשה:
אז מה אני מנסה להגיד פה בכלל?
אני חושב שזה די ברור - לעניות דעתי יכולה להתפתח משיכה, אם כבר נמשכת לתחום הבדס"מ ולשליטה, דווקא לצד הנגדי של המתרס מזה שאתה חושב שאתה מיועד לו. העניין הוא שמשיכה כזאת תגרום לדיסוננס בין מי שאתה חושב שאתה לבין מי שאתה באמת.
לכולנו יש דימוי כלשהו על עצמנו ועל מקומנו בעולם, לרוב הדימוי הזה מתפתח בגיל מאד צעיר, במקרים חריגים הרעיון שלנו לגבי מקומנו בעולם משתנה בגיל מבוגר, או אפילו מתפתח בגיל מבוגר יחסית. אני לא מדבר על דימוי עצמי, או כל דימוי שקשור בערך העצמי שלנו כמו דימוי גוף. אני מדבר על "איך נראה" התפקיד שלנו בעולם, "איך נראה" גבר אמיתי, או "איך נראית" אישה אמיתית. אני כותב "איך נראה" בין מרכאות כי הכוונה היא לדמות שנוצרת אצלנו בתפיסה לגבי מה זה גבר או מה זאת אישה.
הדיסוננס הזה יכול "להישחק" עם הזמן, ועם הניסיון שנצבור, או שהוא יכול להתעצם לאור הניסיון שלנו. ניסיון גרוע עם מערכות יחסים, או ניסיון גרוע עם תקשורת מול אנשים שונים, יכול להביא להעמקה של הדיסוננס הזה, למשל. זה לאו דווקא אומר שניסיון טוב יביא ל"שחיקה" שלו, אבל יותר סביר מאשר לא שניסיון טוב עם פרטנר אחד או שניים יגרום לדיסוננס הזה להחלש.נסו לא לתת לדימויים שלכם להוביל אתכם, ונסו לתת לעצמכם להיות מי שאתם מרגישים הכי מאושרים להיות. זה לא קל, אני יודע, אני גם לפעמים נלחם עם הקולות שצורחים עלי בראש שלי, ואני לא באמת מאה אחוז Friends with the monster that's under my bed או לפחות לא עם אלו שבראש שלי, אבל אני משתדל לחיות איתן ביחסי שכנות טובה (גם אם הן באות לדרוש כוס חלב, כוס סוכר וחצי קילו עוף כשאין לי לתת להן).
עורכת הדין הצמודה שלי מכריחה אותי לשים דיסקליימר לפני הפוסט הבא, ולכן:
כל מה שנכתב בפוסט הבא נכתב בהומור, ואין לייחס לו כל משמעות אמיתית מעבר למילים. אין בדברים הבאים כל הצעה או הנעה לפעולה, וכל מי שמבין אחרת עושה זאת על דעת עצמו בלבד.
אני אומר, כמו כמה אנשים שדיברו לאחרונה, שצריך לשנות את הטרמינולוגיה (או הטורמינולוגיה, או מה שזה לא יהיה...). למשל:
זהו, זה הכל להפעם. Thank you for cumming to my TED talk.
* אין שום סיבה להתקטנן עם העובדה שהאדם לא לפגוע בעצמו, מספיק שאני רציתי לפגוע בעצמו.
אני אתכוב את הדיסקליימר שוב, כי עורכת הדין מתעקשת על כך:
כל מה שנכתב בפוסט הזה נכתב בהומור, ואין לייחס לו כל משמעות אמיתית מעבר למילים. אין בדברים כל הצעה או הנעה לפעולה, וכל מי שמבין אחרת עושה זאת על דעת עצמו בלבד.
תודה רבה,
אני הייתי דריזטפול
אמנם זה סוף עידן בליברפול, קבוצתי האהובה. יורגן עומד לעזוב אותנו בסוף העונה, וזה בהחלט רגע מאד עצוב עבורי כאוהד.
אמנם עברנו גם טלטלה לא קלה השנה, כאשר לאחר השבעה באוקטובר, בדומה לכל מועדון אנגלי, לצערי, גם ליברפול לא הוציאה שום הודעת תמיכה באוהדים הישראלים שנחטפו לעזה ו/או נרצחו במתקפה הפסיכית והנוראית ביותר שהעם הזה חווה מאז השואה. אבל האהבה לקבוצה חזקה ממני. אמנם לקחתי הפסקה, והתרחקתי מהקבוצה לכמעט שלושה חודשים, אחרי אירועי השבעה באוקטובר, לא צפיתי במשחקים, הסרתי את שירי האוהדים מהפלייליסט שלי ברכב, החלפתי כמה וכמה תמונות ושומרי מסך שהיו מוקדשים לקבוצה... אבל אחרי הכל, בסופו של דבר האהבה לקבוצה נשארה שם.
ואחרי ככלות הכל, כשמסתכלים אחורה, רואים את כל מה שיורגן קלופ עשה עבור הקבוצה הזאת. הוא לקח קבוצה בינונית לכל היותר והפך אותה (חזרה) לשם דבר באירופה כולה, ובאנגליה. עד כדי כך שבעונה שעברה זה שסיימנו "רק" בטופ 7 עיצבן אותנו, האוהדים, והכאיב לנו. דבר שהיה מתקבל רק לפני כמה שנים בתור הישג, טופ 7, מקום באירופה, היינו שמחים על זה. אבל קלופ הפך אותנו ל"מפונקים", גרם לנו במשך כמה עונות רצופות לכל הפחות להילחם על האליפות, ובאחת מהן גם לקחת אחת אחרי 30 שנה שחיכינו לכך.
אז בסופו של דבר, אני מתבונן אחורה ומוצא את עצמי מוכרח להגיד תודה למנג'ר האדיר(!!!) הזה.
I'm so glad, that Jurgen in a red
I'm so glad he delivered what he said
Jurgen said to me, you know
We'll win the Premier League, you know
He said so!
I'm in love with him and I feel fine
גם אני נפלתי לרעיון של AI generated images, זה התחיל מצורך מסוים בתמונה ונשאבתי לזה כמו זבוב שנשאב לנאון-נאצי.
אז קבלו את דריזטפול דו'אורדן
