לא מזיק, ברובו

#1

Some people, when asked by their kindergarten teacher what they want to be when they grow up, probably answered with "I want to be a nuisance" and then actually grew up to be one.

 #2

יצא לי לחשוב על ההבדלים בין חתולים לכלבים, בעיקר בהקשר של הבעלים שלהם, כלומר, מה זה אומר להיות הבעלים של כלב או חתול. ואחד ההבדלים המשמעותיים שחשבתי עליהם הוא שלהיות הבעלים של חתול מלמד אותך מאד על לשמור על גבולות. לחתול יש גבולות מאד ברורים, ואם אתה לא תשמור עליהם אתה כנראה תחטוף שריטה/נשיכה, ובסופו של דבר ככל הנראה תאבד את החתול כי הוא לא ירצה להיות החתול שלך יותר. ישנם, כמובן, יוצאים מן הכלל, אבל לרוב זה מה שקורה עם חתולים. בעוד שאצל כלבים זה הפוך, לרוב אצל כלבים יש הרבה פחות גבולות והם נוטים לאהוב את בן האדם שלהם כמעט ללא תנאי. זה משהו שמפריד בני אדם של חתולים מבני אדם של כלבים, לעניות דעתי הלא מלומדת בכלל (הכותב היה בן האדם של כלבים ושל חתולים בעבר, אני חושב שהנסיון שלי מספיק כדי לגבש דעה, וגם אם לא - זה הבלוג שלי ומותר לי לכתוב מה שאני רוצה).

אל תשליכו את זה על כל מי שמכנים את עצמם "חתול/ה" או "כלב/ה", זו לא הכוונה.

#3

היום יצא לי לדבר עם קושקה על משהו, וזה הדליק לי נורה שמעולם לא חשבתי שתידלק. אני יכול להיות ערמומי, אני יכול לשקר בצורה נפלאה אם אני רוצה (או במילים שלי I can be sneaky if I want to). אבל לרוב, לפחות עם האנשים שאכפת לי מהם והם חשובים לי, אני לא רוצה להיות כזה. אני לא רוצה לשמור סודות ואני לא רוצה להיות Sneaky. זה לא אומר שאני לא יכול להיות, זה רק עניין של בחירה. לדעתי (שוב, דעתי הלא מלומדת בעליל) זה ככה אצל כל אחד למעשה, כל אחד מסוגל להיות ערמומי ולבלף כשהוא באמת רוצה, אבל רובנו (אלו שאינם חארות) לא ממש רוצים להיות כאלה כלפי אלו שאכפת לנו מהם. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאני משלה את עצמי, אבל הי, זה הבלוג שלי ומותר לי גם להיות טועה בו.

#4

אני חושב שאני רוצה עוד מערכת יחסים, אני לא יודע אם אני מסוגל לכך מנטלית או נפשית, אבל אני חושב שאני רוצה אחת בשביל מה שנקרא NRE, או New 
Relationship Energy. זה מכניס אותי לקונפליקט עם עצמי, כי מצד אחד אני כן רוצה את זה, אבל מצד שני אני לא יודע אם אצליח להיות הפרטנר הראוי. אני מניח שאלו תהיות ששייכות בעיקר למי שהם א-מונוגמיים, או לרווקים, אבל אני מוצא את עצמי תוהה על כך.

עד כאן שטויות שאני רוצה לכתוב כדי להוציא לעצמי מהראש.

החתול האומלל ביקום (ככה כינינו אותו, כי היו לו "מיאו"-ים שנשמעו הכי מסכנים ואומללים) כבר לא אומלל יותר...

אתמול נאלצנו להרדים אותו אחרי תקופה לא קצרה שהוא סובל ומקיא המון. אתמול לקחנו אותו שוב לוטרינר והוא פשוט ברגע שראה והרגיש אותו קצת אמר לנו שאין ממש אופציות כבר. המקסימום שנוכל זה להאריך לו את החיים בעוד איזה חודש, אבל הוא סובל ויסבול כל הזמן הזה. אני קיבלתי את ההחלטה שאני אסבול את כל הכאב שבעולם רק שהוא לא יסבול עוד דקה אחת. אני לא מסוגל להפסיק לבכות מאתמול. כואב לי ברמות מאד מאד קשות. עד כדי כך שכאבי הגב שלי לפעמים נעלמים.

הוא היה אצלנו לתקופה מאד קצרה, לקחנו אותו בגיל 5 שבועות בתחילת המלחמה בערך, הוא חי קצת יותר משנה. באמת שהשתדלנו לפנק אותו בדברים טעימים (כמו עוף, חי ומבושל במים, טונה במים, בשר טחון וממתקי חתולים) ולתת לו את החיים הכי טובים שיכולנו. אבל לא הגיעו לו חיים כל כך קצרים, הגיע לו כל כך הרבה יותר טוב מזה.

קראנו לו מיני, על שם מינרווה מק'גונגל, כי הוא היה Tabby cat בדיוק כמוהה (וכי קושקה אוהבת את כל מה שקשור בהארי פוטר), אבל בעקבות התאבון הבריא מאד שלו אני הייתי קורא לו מאנקי די Ploofy (כן, על שם הפיראט עם כובע הקש). הייתה לו נטייה להשתין על שמיכת הפוך של קושקה, לכן הוא גרם לנו לסגור את חדש השינה שלנו כמעט כל הזמן כדי שלא יוכל להיכנס לשם ולהשתין לה על השמיכה שוב (לשלם 100 שקל למכבסה כדי לנקות אותה כל פעם [זאת שמיכה גדולה מדי למכונת הכביסה שלנו] נהיה יקר מדי מהר מדי). הוא היה אוהב לשבת עלי ובכל הזדמנות היה תופס את מקומו לנימנום, מגרגר בקולי קולות בהנאה, לפעמים מטפס עד כדי שהוא עם הראש על הכתף שלי כדי לקבל את הליטופים שלו, הפרצוף הקטן והחמוד שלו מביט לי יש לעיניים. הוא היה חתול פעור עיניים מהיום הראשון שהגיע אלינו, ותמיד היה לו מבט מופתע/מסוקרן.

עצוב לי. עצוב לי שאין לי יותר סיפורים לספר עליו. עצוב לי שהתקופה שלו איתנו הייתה כל כך קצרה. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מאשים את עצמי בהכל (הייתי צריך לשים לב לבעיות שלו יותר, הייתי צריך לקחת אותו לוטרינר יותר.... אתם יודעים נו, השפיל הרגיל שלי).

אין פאונטה לפוסט הזה, כואב לי מכדי שתהיה לו פואנטה.

יש שאלות בחיים שהתשובה היחידה עליהן היא "כוס אמא שלך!", אתם יודעים, שאלות כמו:
- "מי מחליט מתי נגמר הסשן?"
- "כוס אמא שלך! זה מי"

- "למה בכלל צריך מילת ביטחון?"
- "כי כוס אמא שלך! זה למה"

- "בשביל מה צריך אפטרקר?"
- "כי כוס אמא שלך! זה למה"

למה אני אומר את כל זה? כי מי שבכלל שואל את השאלות האלה לא מבין הגיון, מי ששואל את השאלות האלה לא צריך שיסבירו לו. מי ששואל את השאלות המטומטמות האלה צריך שיכו אותו על הראש עם מחבט מתכת, ויגידו לו שכוס אמא שלו! זה למה.

אני מנסה להסביר פה קונספטים מורכבים מהעולם שבו אנחנו חיים, אני מנסה להסביר לפעמים נקודות מבט שונות ולהראות אולי דברים שאני מאמין שאנשים צריכים להבין וללמוד ולקרוא ולדעת, אבל יש דברים מאד (מאד!!!) בסיסיים שאני לא מאמין שצריך בכלל להסביר למישהו, קל וחומר למי שחושב שהוא יודע משהו על בדס"מ, או למישהו שיש לו חצי תא מוח.

כן, אני עצבני, אני מאד עצבני, כי יש אנשים. יש אנשים, וזה מעצבן אותי.

וכן, אני יודע שלפעמים זה עניין של "הוא אמר - היא אמרה", ואני יודע שבשלב הזה כולכם כבר כנראה יודעים על איזה סיפור אני מדבר כרגע. אבל יש דברים שמעצבן אותי שבכלל מתווכחים עליהם. מי מחליט שנגמר הסשן זה אחד מאותם דברים. מבחינתי אין בכלל שאלה, אם לאחד הצדדים אין יותר רצון להמשיך בסשן - שם הסשן נגמר. אין המשך לסיפור, אין "זווית אחרת", אין "תראה, אבל...". אין. נקודה.

עכשיו, מעבר לעניין "מי מחליט..." וכו', לגבי מילת ביטחון - עבור נשלטות ונשלטים שאינם מנוסים בבדס"מ אני אפילו לא מדבר על מילת ביטחון, עבור מי שאין לו ניסיון בבדס"מ מבחינתי כל "לא", "די" או כל ביטוי שמציין רצון להפסיק דינו כדין מילת ביטחון, הסשן נעצר שם ועוברים לאפטרקר. למה? כי מילת ביטחון מיועדת לשימוש כאשר הצד הנשלט נמצא במצב של סטרס או במצב קשה שבו הם רוצים לעצור ולהפסיק את הסשן, לדרוש ממישהו או מישהי ללא ניסיון במצב כזה להיזכר שהם צריכים להגיד "אנדרלמוסיה" (או כל מילת ביטחון שהיא, אפילו "אדום" עשוי להיות קשוח מדי לזכור להגיד במצב של סטרס) כדי לעצור זו מלכודת. האמת היא שבסשנים ראשונים עם נשלטת או נשלט שלא סישנתי בעבר, גם אם הם סופר מנוסים, אני "אטריד" אותם בשאלות לגבי מצבם כל פרק זמן כלשהו במהלך הסשן כדי לוודא שאנחנו עדיין במצב טוב ועדיין מרוצים מהמצב ורוצים להמשיך.

זוכרים את הקטע הזה של "דריזפול ראה פוסט..." וכו'? אז הפעם זה לא ב-Reddit (למעשה, די נטשתי את רדיט, כי הם חארות, אבל זה נושא לפוסט אחר, אולי), הפעם זה פה בכלובנו הקטנ(טונת?). 

אז הפעם נדבר על פרספקטיבה, או יותר נכון - על הדיסוננס הזה שקיים אצל (כמעט) כולנו בין מי שאנחנו עמוק בפנים, ה"אני" הבדס"מי שלנו, לבין מי שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו, או מי שתכתיבי החברה מסביבנו גורמים לנו להאמין שאנחנו צריכים להיות.

אז מי אנחנו בעצם חושבים שאנחנו צריכים להיות?

בין אם זה בגלל החינוך שקיבלנו בילדותנו, בבית או בבית הספר, ובין אם זה הדימוי שנוצר אצלנו עבור ה"תפקיד" החברתי שלנו (קרי: "ככה גבר מתנהג" או "זה מה שאישה טובה צריכה לעשות"), או בין אם זה בכלל בגלל ההבנייה החברתית של תפקידי הגבר והאישה בחיים (בחיי הזוגיות, בחיי המשפחה, בחיי החברה וכו') - לרובנו יש תפיסה מגובשת, בשלב שבו אנחנו מגלים דברים מסויימים על עצמנו, לגבי ה"תפקיד" שלנו בעולם. אולי זה נשמע קצת מוזר, אז אנסה לתת כמה דוגמאות (אני אמשיך עם הדוגמאות הללו, כדי שיהיה נוח יותר להבין):

• מיכאל גדל בבית שבו אבא היה דמות מאד חזקה ודומיננטית, גם אחיו הבוגר הוא גבר מאד אסרטיבי (לפחות ממה שמיכאל יודע). כל אלו הביאו את מיכאל למסקנה שהמקום של גבר בחיים הוא להיות "בעל הבית" או "בעל הדעה", ושגבר טוב צריך להיות הדמות המובילה במערכת היחסים. התפיסה הזאת לא הגיעה בגלל חינוך, הוא מעולם לא קיבל חינוך לערכים מיושנים, וגם אבא שלו, למרות היותו דמות חזקה ודומיננטית, תמיד התייחס לאמא שלו כשוות ערך ותמיד שיתף אותה בהחלטות.
• ים גדלה בבית מאד שיווני, ההורים שלה תמיד היו שותפים שווים להכל, אף אחד מהם לא היה דומיננטי ושניהם חיו בהרמוניה מדהימה. בסביבת החברות שלה ובמסגרות בהן היא השתתפה היא ראתה נשים מוצלחות לא פחות מהגברים באותן מסגרות, לרוב אפילו יותר מוצלחות. התפיסה שלה לגבי תפקיד האישה בחיים המודרניים אומרת שאישה יכולה להיות טובה יותר מהגברים סביבה, זה לגמרי תלוי ביכולת האישית שלה ובמקום שבו היא רוצה להיות.
• עומר גדל בבית שבו לא היה אבא. אמא שלו היא אישה מדהימה, והצליחה להחזיק במקביל גם בית ומשפחה לתפארת, וגם לנהל קריירה מופלאה ובסופו של דבר להקים עסק עצמאי בעשר אצבעות. הוא, אחיו ואחותו עובדים בעסק המשפחתי, ועוזרים לתפעל אותו, ואחותו גם מנהלת חיי משפחה (אחותו בוגרת ממנו ב5 שנים בסה"כ) בהצלחה מרובה. התפיסה של עומר לגבי מקום הגבר בחיים לא ממש ברורה, אבל הוא ללא ספק מעריך נשים בתור טיפוסים חזקים מאד, שמסוגלות להחזיק הרבה מאד על הצלחת שלהן ולהתמודד עם זה.

ככה, בדרך כלל, מתעצבת התפיסה שלנו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומי אנחנו אמורים להיות.

עכשיו, מאיפה מגיע הדיסוננס?

אחרי שרובכם ורובכן התעצבנתם עלי, כי אנחנו לרוב לא אוהבים לשמוע את מה שכתבתי בדוגמאות שלי. אנחנו לא אוהבים לשמוע שיכול להיות שהוסללנו לתוך תפיסת העולם שלנו, וכולנו מעדיפים לחשוב שגיבשנו אותה עצמאית. זה אולי נכון בחלק מהמקרים, ומניסיוני אלו דווקא המקרים בהם הדיסוננס שאני עומד לדבר עליו פחות מורגש, אבל האמת המרה היא שברוב המקרים אנחנו מגבשים את תפיסת העולם שלנו על פי מה שאנחנו רואים, שומעים וחווים סביבנו בילדותנו.

אז הנה החלק המשמעותי בכל החפירה המפוארת הזאת. האמת היא שהדיסוננס מגיע כאשר אנחנו למדים דברים חדשים על עצמנו, ולמדים שדווקא מה שמושך אותנו, ומה שמעניין אותנו מאד לא תואם את התפיסה שלנו. אם אני, בתור גבר עם תפיסת עולם שאומרת שגבר צריך להיות הדומיננטי והאסרטיבי יותר, מוצא את עצמי נמשך לצד הנשלט - ככל הנראה יווצר אצלי דיסוננס בין מה שהראש שלי רוצה לבין מה שאני חושב שהראש שלי צריך לרצות (סילחו לי אם אני לא לוקח את גישת "הראש רוצה א' והלב רוצה ב' דווקא"). בתפיסה שלנו אנחנו אמורים להכנס לנעליים שאנחנו מכירים, אבל מה לעשות שלמוח שלנו יש צרכים אחרים? אני אמשיך עם הדוגמאות מהסעיף הקודם, כמו שאמרתי שאעשה:

• מיכאל התבגר, התחיל את חייו בתור עורך דין מפולפל ומהר מאד נהיה שותף במשרד עורכי הדין שבו הוא עובד. במקביל הוא התחיל להיחשף לתכנים, ופתאום הוא גילה שהוא יותר נמשך ל - FLR. אבל הוא לא מכיר מערכת שבה הגבר הוא המובל, הוא "יודע" שהמקום שלו הוא להוביל, להיות הדומיננטי, להיות זה שלוקח אחריות על דברים. אז למה פתאום הוא רוצה להיות מובל?
• ים התבגרה קצת, התחילה את הקריירה שלה בפיתוח תוכנה, ומהר מאד קיבלה צוות לנהל ופיתחה שאיפות גדולות לקריירת הניהול שלה. יחד עם זאת היא מתחילה להיחשף לדברים, צופה קצת בפורנו כזה ואחר, ומגלה שהיא לא רוצה להיות שוות ערך לגבר, ושהיא מאד רוצה להיות מובלת על ידי גבר שיקח אחריות על הכל ויתן לה שקט. אבל איך זה הגיוני? היא גדלה להיות אשה חזקה, עם תפיסת עולם מוצקה ודעות מאד ברורות, שרוצה להתקדם בסולם הניהול בחברה גדולה ולנהל צוותים ענקיים - איך זה שהיא רק רוצה שהגבר שלה יעשה ממנה צעצוע מין מתמסר?
• עומר התחיל את חייו הבוגרים בחברת ניהול פרוייקטים, תחת מנהלת שגם היא אישה מאד חזקה ואסרטיבית, אין לו שאיפות ניהול כלשהן והוא מאושר בתור שכיר. השאיפות שלו הן להתפתח בתחום המכירות, ולנהל קריירה מפוארת בתור סוכן מכירות ממולח, לא משנה לו אם תנהל אותו אישה (כי הוא, כידוע, תופס נשים כחזקות לא פחות מגברים). יחד עם זאת, בשיטוט במרחבי הרשת הוא נתקל ב"כלוב", ותוך כדי קריאה של תכנים, סיפורים, פנטזיות ותיאורים של סשנים הוא מוצא את עצמו מאד נמשך ללקחת את השליטה לידיים, אבל גם לאקטים של התמסרות. זה לאו דווקא מתיישב עם התפיסה שלו לגבי נשים חזקות, כשהוא רוצה לפעמים שהאישה שאיתו תהיה כנועה.

אז מה אני מנסה להגיד פה בכלל?

אני חושב שזה די ברור - לעניות דעתי יכולה להתפתח משיכה, אם כבר נמשכת לתחום הבדס"מ ולשליטה, דווקא לצד הנגדי של המתרס מזה שאתה חושב שאתה מיועד לו. העניין הוא שמשיכה כזאת תגרום לדיסוננס בין מי שאתה חושב שאתה לבין מי שאתה באמת.

לכולנו יש דימוי כלשהו על עצמנו ועל מקומנו בעולם, לרוב הדימוי הזה מתפתח בגיל מאד צעיר, במקרים חריגים הרעיון שלנו לגבי מקומנו בעולם משתנה בגיל מבוגר, או אפילו מתפתח בגיל מבוגר יחסית. אני לא מדבר על דימוי עצמי, או כל דימוי שקשור בערך העצמי שלנו כמו דימוי גוף. אני מדבר על "איך נראה" התפקיד שלנו בעולם, "איך נראה" גבר אמיתי, או "איך נראית" אישה אמיתית. אני כותב "איך נראה" בין מרכאות כי הכוונה היא לדמות שנוצרת אצלנו בתפיסה לגבי מה זה גבר או מה זאת אישה.

הדיסוננס הזה יכול "להישחק" עם הזמן, ועם הניסיון שנצבור, או שהוא יכול להתעצם לאור הניסיון שלנו. ניסיון גרוע עם מערכות יחסים, או ניסיון גרוע עם תקשורת מול אנשים שונים, יכול להביא להעמקה של הדיסוננס הזה, למשל. זה לאו דווקא אומר שניסיון טוב יביא ל"שחיקה" שלו, אבל יותר סביר מאשר לא שניסיון טוב עם פרטנר אחד או שניים יגרום לדיסוננס הזה להחלש.נסו לא לתת לדימויים שלכם להוביל אתכם, ונסו לתת לעצמכם להיות מי שאתם מרגישים הכי מאושרים להיות. זה לא קל, אני יודע, אני גם לפעמים נלחם עם הקולות שצורחים עלי בראש שלי, ואני לא באמת מאה אחוז Friends with the monster that's under my bed או לפחות לא עם אלו שבראש שלי, אבל אני משתדל לחיות איתן ביחסי שכנות טובה (גם אם הן באות לדרוש כוס חלב, כוס סוכר וחצי קילו עוף כשאין לי לתת להן).

עורכת הדין הצמודה שלי מכריחה אותי לשים דיסקליימר לפני הפוסט הבא, ולכן:

כל מה שנכתב בפוסט הבא נכתב בהומור, ואין לייחס לו כל משמעות אמיתית מעבר למילים. אין בדברים הבאים כל הצעה או הנעה לפעולה, וכל מי שמבין אחרת עושה זאת על דעת עצמו בלבד.

אני אומר, כמו כמה אנשים שדיברו לאחרונה, שצריך לשנות את הטרמינולוגיה (או הטורמינולוגיה, או מה שזה לא יהיה...). למשל:

• ברור לכולם שרצח זה רע, ולהרוג מישהו זה לגמרי פסול. זה ברור, ואין מה להסביר למה. מצד שני Assisted suicide is completely legit.*
• ברור לכל שלגנוב זה לא בסדר. גם פה אין מה להסביר, ואסור לגנוב שום דבר. מצד שני, שינוי ייעוד זה לגמרי לגיטימי. למשל: זה לא משנה, נניח, שהפרארי הזאת מיועדת להיות שייכת לאיש עם החליפה שכרגע יצא ממנה, אנחנו נשנה את הייעוד שלה כך שהיא תהיה מיועדת להיות שייכת לי.

זהו, זה הכל להפעם. Thank you for cumming to my TED talk.

* אין שום סיבה להתקטנן עם העובדה שהאדם לא לפגוע בעצמו, מספיק שאני רציתי לפגוע בעצמו.

אני אתכוב את הדיסקליימר שוב, כי עורכת הדין מתעקשת על כך:

כל מה שנכתב בפוסט הזה נכתב בהומור, ואין לייחס לו כל משמעות אמיתית מעבר למילים. אין בדברים כל הצעה או הנעה לפעולה, וכל מי שמבין אחרת עושה זאת על דעת עצמו בלבד.

תודה רבה,

אני הייתי דריזטפול

אמנם זה סוף עידן בליברפול, קבוצתי האהובה. יורגן עומד לעזוב אותנו בסוף העונה, וזה בהחלט רגע מאד עצוב עבורי כאוהד.

אמנם עברנו גם טלטלה לא קלה השנה, כאשר לאחר השבעה באוקטובר, בדומה לכל מועדון אנגלי, לצערי, גם ליברפול לא הוציאה שום הודעת תמיכה באוהדים הישראלים שנחטפו לעזה ו/או נרצחו במתקפה הפסיכית והנוראית ביותר שהעם הזה חווה מאז השואה. אבל האהבה לקבוצה חזקה ממני. אמנם לקחתי הפסקה, והתרחקתי מהקבוצה לכמעט שלושה חודשים, אחרי אירועי השבעה באוקטובר, לא צפיתי במשחקים, הסרתי את שירי האוהדים מהפלייליסט שלי ברכב, החלפתי כמה וכמה תמונות ושומרי מסך שהיו מוקדשים לקבוצה... אבל אחרי הכל, בסופו של דבר האהבה לקבוצה נשארה שם.

ואחרי ככלות הכל, כשמסתכלים אחורה, רואים את כל מה שיורגן קלופ עשה עבור הקבוצה הזאת. הוא לקח קבוצה בינונית לכל היותר והפך אותה (חזרה) לשם דבר באירופה כולה, ובאנגליה. עד כדי כך שבעונה שעברה זה שסיימנו "רק" בטופ 7 עיצבן אותנו, האוהדים, והכאיב לנו. דבר שהיה מתקבל רק לפני כמה שנים בתור הישג, טופ 7, מקום באירופה, היינו שמחים על זה. אבל קלופ הפך אותנו ל"מפונקים", גרם לנו במשך כמה עונות רצופות לכל הפחות להילחם על האליפות, ובאחת מהן גם לקחת אחת אחרי 30 שנה שחיכינו לכך.

אז בסופו של דבר, אני מתבונן אחורה ומוצא את עצמי מוכרח להגיד תודה למנג'ר האדיר(!!!) הזה.

I'm so glad, that Jurgen in a red

I'm so glad he delivered what he said

Jurgen said to me, you know

We'll win the Premier League, you know

He said so!

I'm in love with him and I feel fine

גם אני נפלתי לרעיון של AI generated images, זה התחיל מצורך מסוים בתמונה ונשאבתי לזה כמו זבוב שנשאב לנאון-נאצי.

אז קבלו את דריזטפול דו'אורדן

אני חייב לכתוב את זה איפשהו, אז אם כבר לכתוב את זה - למה לא פה (איפה שאשליית האנונימיות עדיין קצת קיימת)

להוציא לפועל מתקפה פסיכית, שבה אתה מבצע זוועות כמו אינוס נשים וילדות, רצח של הורים לעיניי ילדיהם ורצח של ילדים ואז, אחרי שאתה חוטף מכה חזרה לדרוש הפסקת אש ולהתחיל להתבכיין כמו ילדה קטנה עם קוקיות שלקחו לה את הסוכריה זה קצת כמו...

בוא נגיד שאתם בבית ספר, ויש לכם חפיסת קלפים, הם לא שווים במיוחד, הם לא מהקלפים הנדירים, אבל הם שלכם וקניתם אותם בכסף שעשיתם מטלות בבית להורים בשבילו ואתם מתגאים בקלפים שלכם. ואז בא אליכם ילד אחר, או אפילו חבורת ילדים אחרים, ומנסים לגרום לכם לשחק איתם על הקלפים שלכם. אתם מתנגדים, שוב ושוב, והם שוב ושוב מציעים ומתגרים בכם, עד שבסופו של דבר הם מציעים לכם שהם ישימו קלף כל אחד (הם ארבעה) על כל קלף שאתם תשימו. אתם, כשגבכם אל הקיר, מסכימים לעסקה הזאת, למרות שאתם ממש לא רוצים לשחק על הקלפים שלכם. אלא שאז מסתבר שאתם שחקנים הרבה יותר טובים מארבעתם, כל כך הרבה יותר טובים שאתם מנצחים אותם בקלות וזוכים בקלפים שלהם. של מי הקלפים כעת? שלכם, נכון?
אבל אז הם הולכים למזכירה של מנהל בית הספר ובוכים לה שגנבתם להם את הקלפים, ואז המזכירה באה אליכם ודורשת שתחזירו את הקלפים ש"גנבתם". אתם מראים לה הודעות טקסט שמציעות לכם לשחק על הקלפים, אתם מראים לה סרטונים שחבר שלכם צילם בזמן ששיחקתם, שמראים אתכם בוודאות מנצחים וזוכים בקלפים בהגינות, אתם מראים לה כל הוכחה שאתם לא עשיתם שום דבר רע. מזכירת מנהל בית הספר אז מחליטה להשעות אתכם עד שתחזירו את הקלפים שגנבתם, ואף מודיעה להורים שלכם (שמאמינים לכם, מן הסתם, גם לפני שהראיתם להם הוכחות). האם כל זה נשמע לכם הוגן?

אז מדינת ישראל היא אתם בסיפור הזה, הנמשל הוא מלחמות שנכפו עלינו שוב ושוב, וניצחנו בהן שוב ושוב ואז גם כבשנו שטח (יאיי! כיבוש! כיבוש זה מה שקורה כשעם מפסיד במלחמה, כיבוש הוא לגיטימי אפילו יותר אם אותו עם שהפסיד הוא זה שהכריז על אותה מלחמה).
המדינות השכנות שלנו הן הילדים האחרים בסיפור, ועכשיו גם הפלסטינים מעזה, שכפו עלינו מלחמה אחר מלחמה, והפסידו מלחמה אחר מלחמה.
האו"ם הוא מזכירת מנהל בית הספר, שלמרות שמראים לו שוב ושוב הוכחות לכך שאנחנו הותקפנו מחליט שאנחנו אלו שלא בסדר ויוצא נגדנו שוב ושוב.

אז אם נחזור לתחילת הטקסט - לשלוח את ההתקפה הנוראית ביותר מאז המתקפה על בנייני התאומים, לבצע את הטבח הקשה ביותר ביהודים מאז מלחמת העולם השניה, ואז כשמחזירים לך לרוץ למזכירה של המנהל (האו"ם) להתבכיין זה קצת... ובכן...

מעורר רחמים (As in - Pathetic)

לא מזמן צפינו בסרט "כוכב נולד", ביצוע מחודש שלישי לסרט משנת 1937 (היו ביצועים מחודשים גם בשנת 1954 עם ג'ודי גרלנד ובשנת 1976 עם ברברה סטרייסנד) , בכיכובם של ליידי גאגא ובראדלי קופר.

הסרט הזה הכה קרוב מדי, עד כדי כך שאני כבר כמעט לא מסוגל לשמוע את שיר הנושא שלו, שיר יפיפה בשם Shallow, מבלי להילחם בדמעות שמאיימות לחנוק אותי. כשאני שומע את שיר הסיום של הסרט, זה שהצמדתי לפוסט הזה, אני לא מסוגל (לרוב) לעצור את הדמעות. אני בדרך כלל לא נוטה להתרגש מסרטים, או להתרגש מסצנות סוחטות דמעות, אבל כמו שאמרתי קודם - הסרט הזה הכה קרוב מדי, הרבה יותר מדי קרוב.

אני עומד לכתוב ספוילר, אבל אני מניח שכל מי שרצה לצפות בסרט כבר צפה בו אז אני לא אחדש לאף אחד כלום.

העניין הוא, לגבי הדמות של בראדלי קופר, שזה יכול בקלות היה להיות אני בגיל 15-16. אני אסביר, כי זה נשמע כמו היובריס, אבל זה לא. ג'ק, הדמות שבראדלי קופר מגלם, שלח יד בנפשו כי הוא הרגיש שהיה עדיף לאלי, הדמות שליידי גאגא מגלמת, אילו לא היה שם "להפריע לה" או "להפריע לקריירה שלה" (הסיבה שהוא חשב כך היא בגלל האמרגן החדש של אלי, שאמר לו שהוא עושה לה רק בושות ואולי עדיף שהוא לא יהיה חלק מחייה). To put it simply - הוא (ג'ק) הגיע למסקנה שעדיף שהוא לא יהיה חלק מהעולם (או ספציפית מעולמה של אלי) ולכן הוא נטל את חייו.

מעטים מאד יודעים זאת, בגילאי 15-16 היו לי שני נסיונות אבדניים. מעטים אפילו יותר יודעים שהאובדנות שלי מעולם לא הגיעה מתוך דיכאון, או מתוך כאב. האובדנות שלי הגיעה מתוך מסקנה שהעולם יהיה טוב יותר בלעדי. אני לא רוצה להשלות אף אחד - אני סובל גם מדיכאון, ויש לא מעט אנשים בעולם שהאובדנות שלהם קשורה מאד בדיכאון שלהם, אבל אצלי המצב אינו כך. האובדנות שלי והדיכאון שלי לא חולקים מיטה משותפת, אפילו לא חדר משותף ואפילו לא בית משותף. הם מגיעים ממקומות שונים לחלוטין.
למעשה, הדרך שבה גילו על הנטיה האובדנית שלי, אי אז בגיל 16 בואכה גיל 17, היא שבאחד המבחנים שעשיתי בספרות (בגלל לקויי למידה הבחינות שלי במקצועות רבי מלל היו בעל פה) היינו צריכים לתאר ספר קריאה שבחרנו. אני לא באמת זוכר על מה היו השאלות במבחן, אבל אני בחרתי את הספר של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות". כשהמורה הגיעה לשאלה היחידה שאני זוכר "למה בחרת דווקא את הספר הזה?" אמרתי שבחרתי אותו כי הזדהיתי עם שם הספר, וכשהמורה שאלה למה הזדהיתי עניתי שגם אני החלטתי למות בשלב כלשהו של חיי. המורה הזו, מלאכית בכל קנה מידה, המשיכה לתחקר ושאלה אותי אם גם ניסיתי לקחת את ההחלטה הלאה ואמרתי לה שניסיתי פעמיים ולא הצלחתי.

עכשיו, אי אז בגיל 16 לערך, כבר אין לי זיכרון מה היה המניע (או הטריגר) לנסיונות. אני מניח שזו הייתה שיחה אחת יותר מדי מצד ה"משפחה" על כמה פוטנציאל יש לי ועל כמה אני לא עושה כלום כדי לממש אותו, אבל זו הנחה בלבד, יכלו להיות המון סיבות. אבל העניין הוא שלפעמים מרגיש לי שלא הרבה השתנה מאז. אם בכלל השתנה משהו הוא השתנה לרעה, כי נוספה התמודדות עם דיכאון בנוסף.

האם אני עדיין מרגיש כאילו העולם יהיה טוב יותר בלעדי? כן! הרבה יותר פעמים מאשר אני מוכן להודות.

האם אני עדיין חושב שהיה עדיף לכל מי שאני מכיר ואוהב אילו לא הייתי חלק מהחיים שלהם? כן! כמעט תמיד.

האם המוח שלי עדיין צורח לי ש"אתה לא מספיק טוב בשביל העולם הזה"? כן! כל יום מחדש כן.

אני לא יודע איך אני מצליח להתמודד עם זה היום, אני מניח שהאהבה שלי לקושקה, והמחשבה על הכאב שהיא תחווה אם יום אחד אלך ולא אחזור, נותנים לי מספיק משקל נגדי (Counter balance) לקולות האלו שצורחים עלי שוב ושוב כמה שהעולם הזה יהיה טוב יותר בלעדי.

אני מפוצץ טריגרים מאז השבת השחורה של ה-07.10, היום אני מבין שחלקם כנראה בגלל Survivor's guilt, ובגלל המחשבה שאני, שלא מגיע לו להמשיך לחיות, שרדתי את השירות הצבאי שלי בעוד חברים לקורס ולטירונות לא שרדו.

כתבתי את כל הפוסט הזה כי הייתי חייב את זה לעצמי. הייתי חייב להוציא החוצה את המחשבות הללו כדי שאולי המוח שלי יפסיק לצרוח עלי ויתן לי לישון בלילה.

תודה למי שהשקיע וקרא.

תודה לכל אלו שהם חלק מחיי, מילולית לא הייתי פה בלעדיכם.

רק שתי תמונות הפעם...