החתול האומלל ביקום (ככה כינינו אותו, כי היו לו "מיאו"-ים שנשמעו הכי מסכנים ואומללים) כבר לא אומלל יותר...
אתמול נאלצנו להרדים אותו אחרי תקופה לא קצרה שהוא סובל ומקיא המון. אתמול לקחנו אותו שוב לוטרינר והוא פשוט ברגע שראה והרגיש אותו קצת אמר לנו שאין ממש אופציות כבר. המקסימום שנוכל זה להאריך לו את החיים בעוד איזה חודש, אבל הוא סובל ויסבול כל הזמן הזה. אני קיבלתי את ההחלטה שאני אסבול את כל הכאב שבעולם רק שהוא לא יסבול עוד דקה אחת. אני לא מסוגל להפסיק לבכות מאתמול. כואב לי ברמות מאד מאד קשות. עד כדי כך שכאבי הגב שלי לפעמים נעלמים.
הוא היה אצלנו לתקופה מאד קצרה, לקחנו אותו בגיל 5 שבועות בתחילת המלחמה בערך, הוא חי קצת יותר משנה. באמת שהשתדלנו לפנק אותו בדברים טעימים (כמו עוף, חי ומבושל במים, טונה במים, בשר טחון וממתקי חתולים) ולתת לו את החיים הכי טובים שיכולנו. אבל לא הגיעו לו חיים כל כך קצרים, הגיע לו כל כך הרבה יותר טוב מזה.
קראנו לו מיני, על שם מינרווה מק'גונגל, כי הוא היה Tabby cat בדיוק כמוהה (וכי קושקה אוהבת את כל מה שקשור בהארי פוטר), אבל בעקבות התאבון הבריא מאד שלו אני הייתי קורא לו מאנקי די Ploofy (כן, על שם הפיראט עם כובע הקש). הייתה לו נטייה להשתין על שמיכת הפוך של קושקה, לכן הוא גרם לנו לסגור את חדש השינה שלנו כמעט כל הזמן כדי שלא יוכל להיכנס לשם ולהשתין לה על השמיכה שוב (לשלם 100 שקל למכבסה כדי לנקות אותה כל פעם [זאת שמיכה גדולה מדי למכונת הכביסה שלנו] נהיה יקר מדי מהר מדי). הוא היה אוהב לשבת עלי ובכל הזדמנות היה תופס את מקומו לנימנום, מגרגר בקולי קולות בהנאה, לפעמים מטפס עד כדי שהוא עם הראש על הכתף שלי כדי לקבל את הליטופים שלו, הפרצוף הקטן והחמוד שלו מביט לי יש לעיניים. הוא היה חתול פעור עיניים מהיום הראשון שהגיע אלינו, ותמיד היה לו מבט מופתע/מסוקרן.
עצוב לי. עצוב לי שאין לי יותר סיפורים לספר עליו. עצוב לי שהתקופה שלו איתנו הייתה כל כך קצרה. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מאשים את עצמי בהכל (הייתי צריך לשים לב לבעיות שלו יותר, הייתי צריך לקחת אותו לוטרינר יותר.... אתם יודעים נו, השפיל הרגיל שלי).
אין פאונטה לפוסט הזה, כואב לי מכדי שתהיה לו פואנטה.