אני לא נוטה להתבכיין.
פעם הייתי מספר כשרע לי, כשעצוב, כשאני חושש או פוחד ממשהו. החיים (או ה"משפחה" הביולוגית שלי) לימדו אותי שלספר שרע לך זה להתבכיין, ואם אתה רוצה אי פעם להיתפס כאדם בוגר - תאכל את החרא ש'ך לבד ותסתום את הפה.
אז למדתי לשתוק, להכיל את עצמי לבד, לא להוציא כלום החוצה. ועכשיו, עכשיו קשה לי בכלל לדבר על הקשיים האמיתיים שלי, קשה לי להגיד שאני פוחד ממשהו, קשה לי לדבר על הבעיות האמיתיות שלי. אני יודע שאני יכול להיות פולניה לפעמים, ולהתלונן על שטויות, אבל זהו בדיוק, שאני מתלונן על שטויות ולא על הדברים שבאמת מפריעים לי. כי כל עוד מדובר בשטויות, ובצחוקים - הכל בסדר, אבל להתלונן על משהו אמיתי זה כבר לא לגיטימי, כי זה להתבכיין "על אמת".
אבל כרגע כואב לי, כואב לי כבר בערך חודשיים. יש לי פריצת דיסק בעמוד השידרה הצווארי, וצד שמאל שלי משותק מכאבים כבר מעל לחודשיים. ביום רביעי אני אמור להכנס לניתוח, זה אמור להיות ניתוח קל וקצר, כך לפחות אמר הפרופסור שהולך לנתח אותי, אבל זה עדיין ניתוח, ניתוח בהרדמה מלאה, וזה מפחיד כמו כל ניתוח אחר.
בקיצור, לא יודע מה יהיה, ולא יודע איפה אמצא את עצמי אחרי השבוע הזה. מקווה שהכל יסתדר בסופו של דבר, ושאפסיק להרגיש כמו חולה סיעודי (קושקה עושה ליטרלי הכל בבית כרגע, וזה מחרפן אותי, כי אני לא מוכן לחשוב על עצמי כסיעודי). בכל מקרה, זה היה הניסיון שלי להתלונן על מה שבאמת מפריע לי, ואני כבר מתחיל להצטער על זה.
