הוא בא
כשהוא בא
והוא עושה בדיוק מה שאני אומרת לו לעשות
והוא טוב, במה שהוא עושה
ואני טובה, לי, שאני אומרת לו, לעשות.
ואני קצת מקנאת בו
כי אלו הדברים שאני רוצה לעצמי
מה שאני מעיזה לפחות
ואני חושבת
עכשיו
מה יקרה אם אעיז גם יותר
אם אדרוש ממנו את מה שהייתי רוצה שידרשו ממני.
בלי לצנזר
את הדברים שמדליקים אותי
אני בטוחה שאהנה, אם ארגיש מספיק חופשיה, בטוחה.
אבל איך יהיה לי לחוות בדיוק את מה שאני מחפשת .. אבל מהצד השני. האם זה יתסכל אותי יותר?
אפילו עוד יותר, ממה שאני כבר ככה מתוסכלת בעצמי?
זה לא הוא שמתסכל אותי.
הוא נפלא לי
מפתיע
מרגש
הוא לא יודע, אבל הדיגדוגים מתחילים ברגע שאני מקבלת ממנו הודעה.
ברגע שהוא רוצה שוב לבוא.
כן, רוצה...אני לא באמת שולטת אז מותר לו... לרצות.
ולי מותר להרגיש לא נעים כשאני שוב לא מסוגלת להזמין אותו לפה.
וההרגשה הזאת, שהוא רוצה.... אני שמחה שהוא רוצה.
ומופתעת.. כל פעם מחדש... על כל פעם, מחדש...
זלגתי, כהרגלי.
האם אמשיך להחליף בראש תפקידים? לזפזפ באותם רגעים?
הוא בא לי
והוא בא לי טוב
כשאני מרשה לו לבוא.
כשאני מרשה עוד קצת לעצמי....
ועם כל החוויה.... ועם כל הכבוד
וכל הכבוד לי
זאת לא אני
?!
דברים שמעדיפה...כתבתי