בדיוק מה שכתוב בתיאור:

wcW_Ygs6hm0


7C6jM841vqU


אבל יש סיכוי לא רע, ומאוד מתסכל, שלא נמשיך להתקיים על כוכב הלכת הירוק והקטנטן שלנו עוד הרבה זמן.
nCHbF9lG3lE


NpbCZ8QRpEg


אבל אם רק נתפוס את עצמנו בידיים יש סיכוי טוב מאוד שנוכל להמשיך להתקיים, לראות את ההורים שלנו מתים מזקנה, ולראות את הנכדים שלנו מגיעים לבגרות.
אם רק נתפוס את עצמנו בידיים, נוכל לעזוב את העולם הזה בידיעה שהוא בטוח, ושהוא מתפתח רק כדי להכיל יותר חיים - לא כדי לעצור אותם.

http://www.youtube.com/watch?v=vANp5mRyo_A

אבל, רגע.
כדי להציל את עצמנו- "היהודים חייבים למות", "המוסלמים חייבים למות", "הכל באשמת ארה"ב", "הכל באשמת הרוסים", "הכל בגלל הציונות", "ערבי טוב זה ערבי מת", "בגלל קפיטליזם", "בגלל קומוניסטים", "בגלל דתיים", "הומואים גרמו לקטרינה"-
והשאלה שלי היא אם כולם יודעים כל-כך טוב מה הפיתרון אז איך כולנו הצלחנו לעשות כל-כך הרבה טעויות?!
שיקום מי שיודע את כל התשובות.
למה לעזאזל אנחנו לא משקיעים יותר זמן בלחשוב "איך אני דפקתי את העולם היום?", ופחות בלהאשים את העולם בבעיות שלנו?!
כל-כך קשה לנו להודות בטעויות? בעצם היכולת שלנו ושל הקרובים לנו לטעות?
למה יש הבדל עצום בין להגיד "כן, יש לי היכולת לטעות" לבין "אולי אני באמת, באמת, באמת טועה - דווקא הפעם"?!

הפחד שלי הוא שמלחמה גרעינית לא תהיה אסון גדול כל-כך.
הפחד שלי הוא שזו תהיה זריקת ההרדמה של כלב חולה.
ואני לא רוצה שנמות. אני רוצה להבריא.

הכוכבים יפים והערפיליות מדהימות, אבל האלה גרעיניים, והאלה רעילות. אולי רק טבעי שניכחד.



עוד מטוס עובר מעל הבית שלי.
מעל הבתים של כולנו.
ואני מחכה ליריית הפתיחה של עוד מלחמה ארורה.