סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בדיוק מה שכתוב בתיאור:

".Bullshit makes the flowers grow, and that's beautiful"
לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 23:25

I'm losing myself again to a lack of internal consistency...

I'll be back when my winds change, as, contradictorily, usual. 😄

I'm still not sure how to feel about this.
It feels too dishonest, trying to communicate such drastically different and changing thoughts, feelings and outlooks every few days, weeks or months, so that even though I know this is who I am, I find it difficult to keep expressing myself in the same place for long. It makes me feel like I'm talking nonsense, even though I'm not.

Or maybe it's just trying to express myself at all that's tiring.
I can think for hours about relatively few words, and I quite plainly don't always feel like doing that.
Unfortunately, my alternative is practically not expressing myself at all. At least, not in those areas I feel I don't express myself enough.

I haven't had proper inspiration in months. It's always half there, at most.
I think I fear the muse. 😄 And the commitment to the ofttimes violent energies it entails.
I think I fear that passion will turn to pain, and it to burden, of which I, frankly, have enough already. 😄

But I think I need the creative orgasm much, much more...


שבוע טוב. :)

לפני 14 שנים. 27 ביוני 2010 בשעה 22:51

" class="ng_url">



My mind keeps jumping tracks.
Just waking up in the morning's a hell of a ride.

I don't know where this is leading.

...

Meh.


המשך שבוע נעים :)
לפני 14 שנים. 25 ביוני 2010 בשעה 13:02

wcW_Ygs6hm0


7C6jM841vqU


אבל יש סיכוי לא רע, ומאוד מתסכל, שלא נמשיך להתקיים על כוכב הלכת הירוק והקטנטן שלנו עוד הרבה זמן.
nCHbF9lG3lE


NpbCZ8QRpEg


אבל אם רק נתפוס את עצמנו בידיים יש סיכוי טוב מאוד שנוכל להמשיך להתקיים, לראות את ההורים שלנו מתים מזקנה, ולראות את הנכדים שלנו מגיעים לבגרות.
אם רק נתפוס את עצמנו בידיים, נוכל לעזוב את העולם הזה בידיעה שהוא בטוח, ושהוא מתפתח רק כדי להכיל יותר חיים - לא כדי לעצור אותם.

" class="ng_url">


אבל, רגע.
כדי להציל את עצמנו- "היהודים חייבים למות", "המוסלמים חייבים למות", "הכל באשמת ארה"ב", "הכל באשמת הרוסים", "הכל בגלל הציונות", "ערבי טוב זה ערבי מת", "בגלל קפיטליזם", "בגלל קומוניסטים", "בגלל דתיים", "הומואים גרמו לקטרינה"-
והשאלה שלי היא אם כולם יודעים כל-כך טוב מה הפיתרון אז איך כולנו הצלחנו לעשות כל-כך הרבה טעויות?!
שיקום מי שיודע את כל התשובות.
למה לעזאזל אנחנו לא משקיעים יותר זמן בלחשוב "איך אני דפקתי את העולם היום?", ופחות בלהאשים את העולם בבעיות שלנו?!
כל-כך קשה לנו להודות בטעויות? בעצם היכולת שלנו ושל הקרובים לנו לטעות?
למה יש הבדל עצום בין להגיד "כן, יש לי היכולת לטעות" לבין "אולי אני באמת, באמת, באמת טועה - דווקא הפעם"?!

הפחד שלי הוא שמלחמה גרעינית לא תהיה אסון גדול כל-כך.
הפחד שלי הוא שזו תהיה זריקת ההרדמה של כלב חולה.
ואני לא רוצה שנמות. אני רוצה להבריא.

הכוכבים יפים והערפיליות מדהימות, אבל האלה גרעיניים, והאלה רעילות. אולי רק טבעי שניכחד.



עוד מטוס עובר מעל הבית שלי.
מעל הבתים של כולנו.
ואני מחכה ליריית הפתיחה של עוד מלחמה ארורה.
לפני 14 שנים. 17 ביוני 2010 בשעה 19:46

האש שככה, והאוויר התמלא מחדש בחמצן.

חזרתי. 😄

אין לי באמת עוד משהו להגיד בעניין הזה. תמיד תהיה את הפעם הבאה, לטוב ולרע.

בלי תגובות, בבקשה - קשה לי להסביר למה.
ערב טוב, והמשך שבוע מעולה 😄

" class="ng_url">


" class="ng_url">
לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 19:22

My fifth post today, this time telling strangers how I want to be held.

Urgent words on the internet are a voiceless scream into the void.

Help.


בניגוד מוחלט לאינטואיציה שלי, בלי תגובות בבקשה.
לא לפוסט הזה, וללא תגובות חדשות לארבעת אלו שבאו לפניו.
לא בפרטי ולא בבלוג.

תודה.

לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 16:26

" class="ng_url">



So I ran faster
But it caught me here
Yes, my loyalties turned
Like my ankle
In the seventh grade
Running after Billy
Running after the rain

These precious things
Let them bleed, let them wash away
These precious things
Let them break their hold over me

He said, you're really an ugly girl
But I like the way you play
And I died
But I thanked him
Can you believe that?
Sick, sick
Holding on to his picture
Dressing up every day
I want to smash the faces
Of those beautiful boys
Those Christian boys
So you can make me come
That doesn't make you Jesus

These precious things
Let them bleed, let them wash away
These precious things
Let them break their hold over me

I remember, yes
In my peach party dress
No one dared
No one cared to tell me
Where the pretty girls are
Those demigods
With their nine inch nails
And little fascist panties
Tucked inside the heart of every nice girl

These precious things
Let them bleed, let them wash away
These precious things
Let them break, let them wash away

These, these precious things
Let them bleed now, let them wash away
These, these precious things
Let them break their hold over me

Precious
Precious

Give me the drink of the fluid
That disintegrates
And lend me the sweet balm and blessing
Of forgetfulness, empty and strong
Lethe
Oh, lethe

Hold me near, unravel the stars
As I speed through the heavens
Speed through the night
For you are my blade and my rope
You are my lethe
You are my all

In currents of cobalt
You storm through my heart
To sever, to puncture
The memories that burn
Let sweep through the arteries
In sharp stabs of pain
Your talon-like fingers to kill me again

Steal me, invade me and charge me again
For I burn and I shudder
Burn with each movement of

So, cleansed through a floodlight
I appear, renewed and reforged
Caressed by the sweet balm and blessing
Of forgetfulness, empty and strong
Lethe

Hold me near, my one friend and guide
As I drown through your fingers
Drown through your love
For you are the life I hate
You are my

Drag me down, in passionate sighs
With the ocean above me
And flames in my eyes
And grant me a life I can live
Without
Take me away

From the life that I hate


" class="ng_url">


לא ברור לי מה אני מנסה להעביר כאן, אבל הרגש הרגיש לי נכון.

עדיין על הקצה, אבל יכול להיות שהפעם אני אזכה לראות את הנוף. במקום ליפול מהצוק.

שבוע טוב, לכולנו.



(כן... אני רואה את הנוף... בלי להתרסק הפעם, נדמה לי... 😄 )
לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 7:19

I'm holding myself on the edge of another collapse of my world.
It isn't something that requires much external assistance or an occurrence- these breakdowns are mostly in and of myself, and seem always ready to happen.
I think I've been baiting a trigger for a short while now that, during the past couple of months, I've found more balance within myself.
And I'm maintaining my balance...
I haven't begun spouting nonsense yet, losing myself to uncertainties and loosing myself upon any who will listen.
These aren't those thoughts I mentioned earlier. These are different thoughts I need to extrovert, and I think I've done so fine enough.

Thank you, faithful readers, whether you've read all I've had to say or this alone.

לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 6:38

And I am stumped as to how I extrovert the thoughts, or if I should.
But it feels like I need to.

לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 22:11

יש מספיק חוסר כנות בעולם כדי שהאמירה שלי, עכשיו, תיתפס כמשקפת אג'נדה כלשהי מלבד זאת המוצהרת - הבעת כעס על עצם חוסר הכנות.

אולי יהיה לי יותר להגיד על המחשבה הזאת מחר, ואולי לא.

בכל מקרה, לילה טוב...

" class="ng_url">

לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 6:05

אנטרופיה גדלה.

אנטרופיה היא רמת אי-הסדר במערכת, וברוב המוחלט של המקרים אי-סדר גדל.

למשל, בחדר שלי האנטרופיה גדלה.
הייתי *נורא* רוצה שהיא תקטן, אבל התרמודינמיקה הארורה מסרבת להפוך אותי למקרה היוצא מהכלל.
.Therefore, I hold a grudge against physics

פיזיקאים יאמרו לנו שבשביל הקטנת אי-הסדר במערכת, יש צורך בהשקעת אנרגיה.
היות ואנרגיה הולכת לה ומתפזרת ביקום, הולכת וקטנה הגישה שלנו אליה.
היות והולכת וקטנה הגישה שלנו אליה, בסופו של דבר אני אפסיק לסדר את החדר שלי.
זאתי עובדה מרה-מתוקה:
מצד אחד, החדר שלי יישאר מבולגן לעד (או עד בוא אסון הטבע המזדמן שיגדיר אותו מחדש כערמת חצץ), אבל, מצד שני, כבר לא ממש יהיה לי אכפת- אני את זמני אעביר בהאכלת תולעים, אולי בהפיכה לקן נמלים, ובהחלט בהסרחה. הו, הסירחון שאפלוט. מממ!
בעצם, זה לא ממש מדויק - מוות יבטא את גדילת האנטרופיה *בי*, אבל דיברתי על הגישה הקטנה של *כולנו* לאנרגיה- את זה יבטא הפיכת כדור הארץ הירוק והיפה שלנו לגוש אבן קרה, המרחפת לה לאיטה ביקום המתרחב, יחד עם ערמת החצץ ועצמות כולנו. אח, עוד מחשבה מלבבת לעת בוקר!

טוב, חסל סדר מורבידיות מתוקה 😄

כל-כך הרבה אבק היה לי לנקות, תוצאה ישירה של התקנת מאוורר תקרה (סוף סוף!).
מדהים כמה שטח יכול להתכסות בשכבה דקה של עפר לאחר קידוחם של שני חורים בלבד.
רשמתי לעצמי לקנות 2-3 ארגזי פלסטיק- אלה יחליפו את ארגזי הקרטון שמכילים את הצעצועים הישנים שלי, ויעמדו מדף תחת זה עליו עומדים הספרים הישנים פחות ויותר שלי, שעומדים מדף תחת זה עליו נחים הבגדים שלי, שאת רבים מהם אני מקווה לא לשמור כאן עוד הרבה מאוד זמן.
(הווו כן, אם יש דבר שנחוץ לי ממש, ממש בדחיפות, אלה בגדים חדשים.
.If only you knew the horrors)
ואז, אחרי שאני אזרוק את הקופסאות עצמן, אני אעביר על החדר שלי גל שני של טיהור זוהמה.
אומנם יש לי חתיכת נטייה לאספנות זיכרונות (וזבל אקראי), יש גבול, אנשים, ואותו עברתי כשהחלטתי לשמור כל מבחן מימי ביה"ס עם ציון מעל 80 בערך (וזבל אקראי).
אז זהו. יש לי עוד הרבה עבודה לעשות, ומשום מה החלטתי להתחיל אותה עכשיו.
אם רק הייתי מנקה את החדר לעיתים קרובות יותר, לא היה כל-כך הרבה לעשות!
אבל ממש, ממש ניחא 😄

ואז, יישאר לי רק את שאר הבית לסדר.



בוקר טוב, ושבת שלום :)