Boy Anachronism

מדי פעם אני נעלם, אבל תמיד חוזר. לא ברור מה מושך אותי בחזרה. אנשים באים והולכים, אהבות נגמרות, קשרים מתנתקים, עולמות שלמים גוועים, חדשים נוצרים, אבל אני תמיד חוזר.

צבעים של כחול וכסף, ניתקתי את המיתרים. הכל רטוב ומטפטף, ממים ומזיעה, והמוזיקה גורמת לי לרחף במקום אחר בכלל.
ההשתקפות של האור בצבעי הפסטל האלה, מעבירים בי רצון ליצור עוד ועוד, רצון לעולם אחר.

אלטר אומרת שאני מאבד את עצמי, את הצדדים החזקים, הטובים, אלה שמחזיקים אותי יציב.
אלטר אומרת שאני רגיש מדיי, סומך על אנשים בקלות.

ועדיין מהדהדת לי בראש האמירה של המאהב לשעבר; "תפסיק לחשוב עם הזין!"
והוא פשוט לא מבין שזה לא ככה, שאני חושב עם הלב, פשוט יש לי יותר מדיי אהבה בשביל כולם.

אתה פשוט לא מבין, אתה פשוט עדיין לא הפנמת. אני רוצה שתשפיל, אני רוצה שתכאיב ותתכוון לזה, אני רוצה שתעשה בי מה שבא לך, הכל.
אבל אתה פשוט מסרב, וכשאתה מנסה, אתה נשאר עדין ואוהב, מנשק, מלטף, מחייך אליי. מתחשק לי לצרוח עליך. תפסיק, אל תאהב אותי! תכאיב לי!

אתה ממשיך ללטף, נוגע בעדינות, ולי נשבר. אני זורק איזו הערה לגבי זה שאתה עדין מדיי. כתגובה אתה סוטר לי, חזק.
הכל משתנה ברגע, הכל הופך למשהו אחר, שונה. זה מה שאני רציתי, אבל אתה לא מבין. לאחר כמה דקות אתה ממבחין מההבעה על הפנים שלי שמשהו השתנה, ומפסיק.

"לא הייתי צריך לסטור לך." אתה ממלמל בקול מלא אשמה.
כל מה שהסטירה הזאת עשתה, זה להוריד מסכות. ואני לא מצליח להסביר את זה, למה אני זקוק לזה? למה אני אוהב את זה? ולמה דווקא אתה ולא מישהו אחר?
ואתה לא תבין, ואני לא אסביר. ואני אאלץ להישאר ככה, בלי הכאב שאני זקוק לו.

מטאפורות שמאסו

שלגים שנמסו

כאבים שכוסו

בשקרים שלי



עיניים שנעצמו

אוזניים נסתמו

אמיתות שנדמו

כשקרים שלי



זה אמת או כאילו?

אולי זה דימיון?

אולי זה חלום?

לא, זה עוד שקר.



מנגינות שכבו

חתכים כאבו

אנשים שאבו

עוד שקרים שלי



אמונות שנופלות

ילדות כלואות

אהבות מתגלות

כשקרים שלי



שלג קר על פנים

חיוורות בודדות

אין לי עוד מילים

כדי להודות

בשקרים שלי

מדיי פעם אני פוקח עיניים ומביט בך, מנשק אותך ומנסה שלא לחשוב על השאר. אבל כשהעיניים עצומות הכל נשכח, זה לא מרגיש נכון. אין סיכוי, זה לא אני, ולא אתה. אלה שני אנשים אחרים, גוף אחר, במקום אחר. אין לנו שום קשר לזה.

אני לא מסוגל, ולא רוצה. אבל אתה כבר התחננת, וקרוב ללהתחנן שוב. עצבאות מהססות מלטפות את עורך. אני מפוחד לחלוטין.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה לבכות.
אני רוצה לברוח משם.
אבל אני קפוא, אני בכלל לא שם, כמו בחלום שבו אתה לא שולט על שום דבר שאתה עושה.

אתה נוגע בי, הצרחה בגרוני מתחזקת, מהדהדת בתוכי, אבל נשארת שם בפנים.
אני מתפלל שתשבור אותי, שתרום לי להתרסק במהירות ישירות לקרקעית, אבל אתה לא עושה את זה.

אני לא מזהה את הגוף הזה, הוא לא שלך, הוא שייך ליישות אחרת.
והגוף שלי מתחנן שתכאיב לו, מתחנן שתשבור אותו. אבל אתה לא שומע אותו. כנראה עסוק מדיי בהרס העצמי שלך, ולא בשלי.

"לא, אל תפסיק." אתה פולט כשאני מתרחק. ואני רוצה לשנוא אותך באותו רגע. אבל אני מציית. מספר דקות ושנינו נשברים. אני רוצה לבכות והדמעות לא יוצאות.
אתה רוצה להתלבש.

"תשכח מה שקרה כאן. כי זה לא יקרה שוב." אתה אומר בקול תוקפני, שאני יודע שמסתיר כאב עצום.
אני נשאר במיטה, קר לי, והכל עדיין מרגיש לי כמו חלום נוראי. אני רוצה להתקלח, לשטוף מעצמי את כל זה.
אני רוצה לחתוך, אבל יודע שלא קיים שום דבר בחדר שלך שיעזור לי בזה.

בלילה אנחנו ישנים מרוחקים. אני צמוד לקיר, מכורבל בתוך עצמי, ונרעד קלות מכל מגע מיקרי שלך.
עוד צעד בדרך לקצה.