מדיי פעם אני פוקח עיניים ומביט בך, מנשק אותך ומנסה שלא לחשוב על השאר. אבל כשהעיניים עצומות הכל נשכח, זה לא מרגיש נכון. אין סיכוי, זה לא אני, ולא אתה. אלה שני אנשים אחרים, גוף אחר, במקום אחר. אין לנו שום קשר לזה.
אני לא מסוגל, ולא רוצה. אבל אתה כבר התחננת, וקרוב ללהתחנן שוב. עצבאות מהססות מלטפות את עורך. אני מפוחד לחלוטין.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה לבכות.
אני רוצה לברוח משם.
אבל אני קפוא, אני בכלל לא שם, כמו בחלום שבו אתה לא שולט על שום דבר שאתה עושה.
אתה נוגע בי, הצרחה בגרוני מתחזקת, מהדהדת בתוכי, אבל נשארת שם בפנים.
אני מתפלל שתשבור אותי, שתרום לי להתרסק במהירות ישירות לקרקעית, אבל אתה לא עושה את זה.
אני לא מזהה את הגוף הזה, הוא לא שלך, הוא שייך ליישות אחרת.
והגוף שלי מתחנן שתכאיב לו, מתחנן שתשבור אותו. אבל אתה לא שומע אותו. כנראה עסוק מדיי בהרס העצמי שלך, ולא בשלי.
"לא, אל תפסיק." אתה פולט כשאני מתרחק. ואני רוצה לשנוא אותך באותו רגע. אבל אני מציית. מספר דקות ושנינו נשברים. אני רוצה לבכות והדמעות לא יוצאות.
אתה רוצה להתלבש.
"תשכח מה שקרה כאן. כי זה לא יקרה שוב." אתה אומר בקול תוקפני, שאני יודע שמסתיר כאב עצום.
אני נשאר במיטה, קר לי, והכל עדיין מרגיש לי כמו חלום נוראי. אני רוצה להתקלח, לשטוף מעצמי את כל זה.
אני רוצה לחתוך, אבל יודע שלא קיים שום דבר בחדר שלך שיעזור לי בזה.
בלילה אנחנו ישנים מרוחקים. אני צמוד לקיר, מכורבל בתוך עצמי, ונרעד קלות מכל מגע מיקרי שלך.
עוד צעד בדרך לקצה.
לפני 14 שנים. 5 במאי 2010 בשעה 6:34