לפעמים אנשים שמים מסיכות. מסתירים את האני האמיתי שלהם מאחורי דמות מעוצבת בקפידה, שתקל עליהם להשתלב במרחב.
ולפעמים אילו לא מסיכות, אלא פשוט צדדים שונים שחיים באותו הבן אדם, שנראים כאילו אינם יכולים להשתלה, כאילו הם סותרים אחד את השני, אך בעצם זה פשוט שתי תכונות, שמאפיינות את אותו האדם במידה שווה.
היה לי מרצה נהדר למתמטיקה. מרצה מדהים, הממוצע אצלו היה, וכנראה עדיין, גבוה משאר המרצים שמלמדים את הקורס. ועם זאת, כשאתם רואים איך הוא מדבר, מתלבש, מתנהל, הדבר האחרון שתחשבו עליו "זה מרצה למתמטיקה בטכניון". בגדים צמודים בצבעים עזים, בדיחות גסות, סלנג. זה כאילו לא מסתדר בראש, אבל בעצם זה לא סותר.
יש לי חברה שאוהבת מוזיקה כבדה. מאוד כבדה. אפילו יותר כבדה ממה שאני שומעת. אבל כשהיא הולכת ברחוב עם אוזניות אף אחד לא יוכל לנחש מה מתנגן בהן. היא מאוד אוהבת בגדים מנצנצים. כשהיא מתחילה לדבר, המילים "כפרה" ו "חיימשלי" מרכיבות שליש ממה שיוצא לה מהפה. יש לה בניה ארוכה ומחודדת בדרך כלל על ספקטרום האדום-ורוד לגווניו. ככה, אגב, היא גם יוצאת לבלות במסיבות האלטרנטיב. ןזה כאילו לא מסתדר בראש, אבל זה לא סותר.
והמנהלת שלי מאוד גסה. עבדתי חודש עד שהיא חייכה אלי. כשהיא אומרת "בבקשה" זה נשמע "חסר לך אם לא". אבל כשבאתי חולה למשמרת היא הכינה לי תה. וכשהציבו אותי בסידור ביום שחשוב לי היא עשתה שמיניות באוויר וקצת גרמה לנזק למקום עבודה אפילו, העיקר שאני אקבל את החופש שלי. וזה לא מסתדר בראש, אבל זה לא סותר.
ואתה... כשאני מוטלת על המיטה מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר דרך גרוני הבוער, עדיין מרגישה את הסטירות שלך על פני, אתה מחבק אותי אליך חזק-חזק ולוחש שאני האוצר שלך ושאתה לעולם לא תפגע בי. וזה כאילו לא מסתדר בראש.
אבל זה לא סותר