הרבה לפני שהכרתי את הסצינה. הרבה לפני שהתנסיתי במין, אפילו, כיכבו בפנטזיות שלי גברים כוחניים.
לא אלימים, לא במובן הסטנדרטי של אלימות, לפחות. מעולם לא היתה לי פנטזיית אונס. אבל כן כוחניים. כאלה שיודעים מה טוב בשבילי, יותר ממני. כאלה שדואגים לתת לי את זה גם בניגוד לרצוני.
זה די מצחיק, בהתחשב בעובדה שלמרות היותי מאוד רכה ובעלת דחף עצום לרצות, אני לא סובלת כפיה או פטרוניות בחיים האמיתיים. אני נלחמת על העצמאות והכוח שלי בשיניים, ולא אאפשר לאף אחד לקבוע עבורי את ההתנהלות שלי.
ועם זאת, אני מוצאת את עצמי פעם אחרי פעם מתפשרת ומתקפלת לטובת הרצונות של הגבר שנמצא לידי. אם ינסה לקחת בכוח, אני אשרוף את כל הגשרים בלי להסס. אבל כשעובר מספיק זמן, אני נותנת את זה לבד. וכשזה בא ממני זה נראה לי הכי נכון ואמיתי.
כשהכרתי את הBDSM, ממש לאחרונה למען האמת, הופתעתי מהקלות בה קיבלתי את העובדה שהנה אני, ואילו הצרכים שלי. לא היה הלם, הכחשה, אפילו איזשהו תהליך קבלה, ולו הקצר ביותר. פשוט חתיכת פאזל חדשה נכנסה לראש שלי, והתמקמה במקומה הטבעי. אולי בגלל שזה בא בתקופה שגם בלי הגילוי המיני החדש היו לי הרבה שינויים בחיים, גיליתי על עצמי המון דברים חדשים, והפרט הזה נראה לי פשוט צד נוסף שנחשף בפני, לא משמעותי מדי, אך גם לא עניין של מה בכך.
אני רוצה להאמין שכל הכשלונות שלי במערכות היחסים עד עכשיו נבעו מהעובדה שהגברים הוניליים שיצאתי איתם לא הרגישו בנוח עם ההתמסרות שלי, לקחו מה שהוצע להם בלי להעניק חזרה, ולא הרגישו את האחריות שהפלתי עליהם, שלא במודע. לא שעכשיו אני מאמינה שהכל ילך חלק ומושלם, או שכל גבר שאשלוף מהכלוב מיד יעטוף אותי בהרים של דאגה כתגובה להתמסרות האינסופית שלי והשאיפה התמידית לרצות אותם, בסקס ובשגרה. לא.
אבל עכשיו אני יודעת מה למתן בעצמי, מה לחפש בפרטנר, ואולי, רק אולי, הפעם זה יהיה שונה.
