עוברת עלי תקופה ממש קשה. אני לא אפרט, רק אומר שהסאב ספייס זה המקום השמח שלי, שבו אני שוכחת את עצמי. מה שאפילו אלכוהול לא יכול לתת לי.
שאר הזמן אני נורא מנסה לא להראות כמה רע לי. אבל אני הופכת לקשה. אני עדיין מנסה לפנק, אבל הראש שלי לא כאן, אז אני יכולה לשאול אותו 25 פעם אם הוא רעב או אם לפתוח לו בירה. קניתי כמעט חצי קילו גבינת קממבר כי הוא אוהב, והוא כבר לא יכול לשמוע את המילה גבינה מרוב "היי, יש לי גבינה להביא לך"
אני לא מבינה הומור, הסרקזם שלי הלך קיבינימט, וזה אחד המאפיינים הכי בולטים שלי. אני כמעט התחלתי לבכות כי הוא זרק חרוזים. חרוזים שהיו על שרשרת שנקרעה. ממש ריחמתי עליהם, והרגשתי שגם אותי הוא יזרוק ככה. מטופש, אני יודעת.
דווקא ברגעים כאלה אני לא עצבנית, לא סרקסטית, אבל אני הופכת לדביקה ודואגת ומתנצלת ומרצה עד שמקיאים ממני, כי אני פשוט מפחדת שאם העשה משהו הכי קטן לא בסדק הוא ילך, ואני אשאר לבד בגיהנום שעובר עליי.
ועכשיו הוא נסע. לא בעצבים, סתם כי הגיע הזמן. ואני מרגישה כאילו הוא לא יחזור לעולם כי עליתי לו על העצבים. הוא גם אמר שעליתי לו על העצבים, לא שהוא לא יחזור לעולם. להפך, ששבוע הבא יהיה לנו יותר זמן ביחד כי פורים.
ואני יושבת ובוכה, אחרי שלא בכיתי מעל שנה, כי אני פשוט לא מצליחה להיות מספיק טובה עבורו, וכשילך אני אשאר לבד בעולם. הוא לא יודע את זה, וגם לא ידע, האישיוז שלי לא צריכים להיות הבעיה שלו. גם כשהוא לידי, אני לבד מול השדים שלי.
ורק כשהוא אוחז בשיערי, סוטר, חונק ומזיין, בעיקר מזיין, השדים שלו יוצאים לחופשי ומגרשים את שלי.