זה מה שאני איתו. אולי זה איכשהו קשור לעובדה שאני נמשכת לעוצמה שהוא מפגין כשהוא מביע כלפיי דאגה. והוא דואג לי כמו שאף אחד לא דאג לי. אולי זה קשור לעובדה שהוא נראה כאילו יצא מפנטזיית הנעורים שלי. אולי זה בגלל שאני רואה אותו אחת לשבוע. אולי בגלל שהזיון האחרון תמיד כל כך מדהים שהוא לא יוצא לי מהראש ואני רק רוצה להמשיך מהמקום בו הפסקנו את הפגישה הקודמת . אבל זו עובדה. אני רואה אותו ומחזיקה את עצמי לא ליזום סקס. לפעמים לא מצליח לי. לרוב, אפילו.
איכשהו יוצא שזה תמיד ביוזמתי. יקירי רוצה לדבר עוד קצת, או לפחות לסיים את השיחה שהתחלנו. אדוני רוצה להדגיש שהוא בא כדי לראות אותי, ולא רק כדי לזיין.
ואני מאוננת על הרגל שלו, ורק שולחת ניסיונות נואשים למסרים טלפטיים "בוא לחדר בוא לחדר בוא לחדר" הוא כאילו לא ממהר. אני כבר מפחדת להשאיר על הברכיים שלו שלולית.
נכנסים לחדר, והוא מקפל בעדינות את הבגדים שלו, כי "אחרת אנינחא אמצא אותם בברדק הזה". צודק, לגמרי צודק. אבל זה הרגעים הכי כואבים עבורי. אם היה מכבה עלי סיגריה, זה היה כואב פחות מלהסתכל עליו מקפל את הבגדים באיזי, כשאני כבר על 4 סוגרת את הקולר.
...
כשהכל נגמר הוא מחבק אותי ולוחש מילות אהבה. אין לי מושג איך הוא יכול ככה. בראש שלי אני עדיין הזונה המטונפת שלרגליו מתחננת לסטירה, והוא כבר רואה את הצד הונילי, המתפנק, שצריך לעטוף בשמיכה ולמלא בנשיקות כל פיסת. עור. לבסוף גם אני מצליחה לחזור, בזכותו. לעולם האמיתי, להזכר מה שמי, להרגיש. יקרה וחשובה ממש. איתו אף פעם לא היה לי דרופ. יש לי מזל, שהוא מצליח לעשות סוויץ' בראש כל כך מהר, כי אני לא.
ואז הוא נוסע הביתה, ואני ממשיכה בחיים שלי. לימודים, עבודה, סידורים מסביב... עד שהוא כותב, בלי לחשוב על זה בכלל, משהו בסגנון "שוב שכחת לאכול היום? " או מבקש לא לשתות בירה כי יום קשה מחכה לי למחרת וצריל לקום מוקדם.
וזהו, אני שוב חוזרת להיות כלבה על 4 עם קולר שמסתכלת על הבעלים הנערץ והדואג שלה מלמטה ומוכנה לקבל כל דבר מידיו, אך משתוקקת רק לדבר אחד... ואז הוא מגיע. ואני נורא מתאמצת להראות שבניגוד לאחרים הוא לא רק סקסמאשין עבורי, אני אוהבת אותו עד לסוף העולם ובחזרה והעשה כל דבר כדי לרצות אותו. אני נורא רוצה, אבל במקום זה יוצא לי "אדוני יזיין את הכלבה שלו לפני או אחרי ארוחת הערב? "