הרבה כותבות כאן על המלחמות שלהן באגו. אני לפעמים מקנאה בהן. אולי אגו זה דווקא בריא. מדי פעם. גם ביחסי שליטה.
לי אין אגו. כל עוד אני יודעת שאני היחידה בלב שלך, היחידה במיטה שלך, והיחידה לרגליך, אני מוכנה לרדת נמוך כבקשתך. נמוך יותר ממה שתבקש, נמוך יותר ממה שתעלה בדעתך. אני אוהבת אותך כגבר ובן זוג, יותר ממה שאתה יכול לדמיין. במקביל אני אוהבת אותך כמו שכלב אוהב את הבעלים שלו. ובמקביל אני גם אוהבת את הזין שלך. כן, בנפרד. אבל בו בזמן.
ואולי חוסר האגו שלי זו הבעיה.
* * *
אני מתחת לשולחן, מלקקת לו את הביצים, הוא במחשב.
-להביא לאדוני כוס קולה?
-לחבר שלך אולי? לאהוב שלך?
-מאמי רוצה כוס קולה?
-אני אשמח, תודה.
* * *
אני בת 17, פרידה טריה מהאהבה הראשונה. שנה וחצי של קשר זה נצח בגיל הזה. שותה את עצמי למוות, בוכה עד הקאה, הידיד הכי טוב יושב לידי בגינת השעשועים מתחת לבית ההורים עם הספקה טריה של וויסקי זול ותפוזים. לא מיץ, תפוזים. משום מה הזיכרון תפס את זה.
-אבל איך הוא יכל? למה הוא עשה את זה? כל כך אהבנו! מה חסר לו?
-את מבינה יקירתי, היחס שלך משול לחבילת בונבוניירות. אנשים צריכים לנסות לזכות ממך בסוכריה אחת כל פעם, ואז יעריכו אותה. את, לעומת זאת רודפת אחריהם עם כל החבילה, דוחפת לפה בכוח עם המילים "תוכל אתה צריך את זה זה טעים", ואז מתפלאת שהם מקבלים בחילה.
כן יקירי, אתה צודק, צודק עד אינסוף. ניסיתי להיות אחרת, אני מנסה כל פעם, אני יודעת שזה לא בריא, ואני יותר מדי פעמים ראיתי אנשים יקרים לי הופכים למפלצות אגו אינטרסנטים ואנוכיים כלפיי, כתוצאה מהיחס שלי. אבל היום הבנתי שאני לא יכולה אחרת, לא יכולה להעמיד פנים. אני לא פאם פטאל ולעולם לא אהיה. וכל פעם אני מקווה שהפעם, הפעם התברכתי באדם עם קיבולת אינסופית למתוק, ואני לא רואה את זה בגלל החרדות ורגשות הנחיתות שלי.
* * *
ולנושא שממנו התחלתי. אני אוהבת להעניק את כולי, בלי להשאיר פירור, ולראות שאתה מקבל את ההתמסרות שלי באהבה ומודה לי עליה. אני אוהבת את זה שאתה מכבד את הגבולות שלי, דואג להרגשה שלי.
אבל אולי, רק אולי, קצת, לפעמים וממש לא כדרך קבע, אני רוצה שלא תקבל, אלא תיקח. אין לי מספיק אגו בשביל לא להעניק לך באהבה, אבל אני יכולה להעמיד פנים שיש לי, ואז אני רוצה שתיקח, בכוחניות אנוכית, ובכך תראה לי שאתה צריך אותי שם, למטה. שכל זה בשבילך, ולא רק בשבילי. שאתה לא חונק רפלקס הקאה אבל זורם כי תה כזה נשמה מתחשב, אלא צמא למהות המזוכיסטית והשפוטה שלי, משתוקק לה כמו שאני משתוקקת למסור אותה לידיך.
ואז, כשאני אדע את זה לא רק מהמילים שלך, אלא ארגיש את זה על בשרי הבוער, בגרוני השרוט, בלחיי המלוחות, אני אוכל להשתיק את הקול בראש שממשיך ללחוש שמאסת בי, ולהתמסר לך כולי, שוב. עד הפעם הבאה.
אבל אני מפחדת שאם לא אתן, אתה לא תיקח, ואז אדע כבר בוודאות שאתה לא צריך ומאסת. והידיעה הזו תשמיד אותי