בדרך כלל אתה נוסע ביום חמישי, וביום שבת אני מתחילה להתגעגע. ביום ראשון מתחיל הדיבור המלוכלך, ולפעמים זה מביא אותך לגיחה ספונטנית אלי, רק זיון, שינה בחיבוק, ואתה משקים ללימודים.
אם לא, ביום שני אנחנו מתחילים לספור ימים עד הפגישה הבאה, ההודעות ספוגות רוך וחנופה, ובו בזמן קינקיות מאוד.
אבל לא הפעם.
לפני שבוע עזבת, התקשרת להתנצל, והשיחה הזו התחילה מתיחות. היינו טעונים ממש עד שלשום, וביקשתי שלא תבוא. ברגעים האלה אנחנו נורא ונילים, וטוב שכך. באופן קסום הצלחת לסיים את המריבה על כלום הזו, אבל אני עדיין שם במידה מסויימת. והכל ונילי לחלוטין. ופתאום מתאים לי ככה. ופתאום אני אומרת שהלוואי והיית מגיע אבל האמת היא שלא,כי אני לא יודעת איך להתנהג איתך אחרי כל זה. איך להרגיש, באיזה מבט להסתכל עליך. אני לא מרגישה שייכות אליך כרגע, ולא יודעת מה לעשות אם תנסה ליזום אינטראקציה בדסמית. למרות שכך או כך זו תמיד אני שיוזמת.
ונתראה שבוע הבא ברביעי. ועד אז אני מקווה שהראש שלי יסתדר. אבל בינתיים, למרות שהשלמנו, אין הרבה אהבה ורוך ההתכתבות שלנו, המילה "געגוע" על שורשיה בקושי עולה. אתה עסוק. אני מדוכאת מהחיים שלא קשורים אליך, ורק רוצה לחזור בזמן כשהיית האדון שלי והרגשתי את האהבה שלך