עד שפגשתי אותו, מעולם אני לא הרגשתי שאפשר לאהוב אותי. ביליתי אינספור לילות בבכי עד שהשלמתי עם המחשבה הזו.
היו לי בני זוג. מאף אחד לא הרגשתי נאהבת. כנראה חסר לי הפרומון הזה שמופץ כדי לגרום לגבר לרצות ליפול לרגלייך (או להפיל אותך לרגליו, במקרה שלנו). אני פשוט סבבה.
לא, באמת, אני אחלה של דבר. אני נראת מעל הממוצע, דואגת ותומכת, מבשלת לא רע בכלל, מזיקה לא רע שיחות בשלל נושאים במפגשים חברתיים.... הבנתם את הקטע. אני סבבה.
ויש דבר אחד שאני לא. אני לא ביץ'.
וכל חיי ראיתי נשים נוראיות נאהבות עד מעל הראש, וקצת מתתי מבפנים מהמחשבה שאם אקים משפחה כנראה אהיה פשרה של מישהו כי נמאס לו משחקים, ולא אהבת אמת מטורפת שמעיפה לשמיים.
עד שפגשתי אותו, והוא הראה לי איך זה יכול להראות. דאג. תמך. היה שם בכל צעד. העריך את הנתינה שלי
והאמנתי שאולי טעיתי, והפעם זכיתי בלוטו של החיים.
עד אתמול. מריבה רגילה. הראשונה האמיתית, כנראה. אני קצת דרמה קווין, הוא קצת מאבד את זה. והנה הוא אומר שאין טעם. על הקושי הראשון.
בום
לא, אני פשוט כנראה לא ראויה לאהבה.למאמץ המינימלי שנדרש כדי לנסות להגיע לאיזשהו הסדר בתוך מערכת היחסים.
ואני אסיים בתור פשרה של מישהו. מתישהו. לא עכשיו. עכשיו אני אתאבל על חלום יפה שנפנפו לי איתו מול האף ואז לקחו. כדי שאני אראה איך זה יכול היה להיות, לו הייתי שווה מאמץ
