פחדתי לכתוב, כדי לא להבריח חלילה את השלום השברירי שנוצר בינינו.
אולי כי לאף צד לא היה כעס אמיתי, אולי כי אנחנו שנינו דרמה מטופשים, אפילו שאתה מתכחש לזה, אבל כל הזמן היה בינינו המון המון רוך.
כן, דיברנו שעות ספורות אחרי כתיבת הפוסט הקודם. אני לא אציק אותו, כי הבלוג הזה הפך לחרוניקה של מערכת היחסים שלנו, ואם אי פעם תעלה שאני מתעלמת מהחוויות השליליות אז הנה - אני שומרת להן מזכרת, כדי שנוכל לקבל פרופורציה אמיתית לרגשות שאתה מעורר בי. לעיתים נדירות הם שליליים, אבל ככה זה קשר ואנחנו נתמודד.
וזה בדיוק מה שאמרתי באותה השיחה, שהבטחת שתהיה לא קלה, ועם זאת היתה עבורי פשוטה יותר מהקודמת. טלפון. הכל בטלפון.
ואז אמרת שאתה עדיין מרגיש מתח. ושעדיף להפגש תחילה בטריטוריה ניטרלית ולא אצלי. ואז דחית את הצעתי לבו לטריטוריה נייטרלית באיזור שלך.
ואז אמרת שתבוא למסיבה בחיפה (בה, אגב, אני עתידה להופיע). ושתתמודד עם המתיחות אם אני צריכה את התמיכה שלך שם.
והכל עם המון רוך, לבבות וסימני פיוס. אבל בטלפון.
והנה בפרץ ספונטניות אתה שוכב לצידי במיטה ונשימתך ישרה ורגועה, ואני חייבת לכתוב, כי עכשיו זה אמיתי.
מריבה לא נגמרת עד שלא חותמים אותה בזיון. זה חוק. היית רגיש מספיק בשביל שהזיון יהיה ונילי ורך עד כמה שאתה יכול, כדי שלא ארגיש שזו פריקת עצבים. ואכן, רק הרגשתי שהתייחדתי עם החצי השני שלי, ורק עכשיו אני שלמה.
אוהבת אותך בכל תא ותא בגופי.
ועכשיו זה אמיתי.
הכוס הפועם שלי לצד הנשימות הרגועות שלך צמוד-צמוד אלי הן העדות לכך, שאנחנו בסדר.
ותודה לך על שהקדמת את זה בשבוע, ועכשיו אני יכולה לישון בלב שקט.
לילה טוב.