ברגעים קשים יש לי נטיה לפגיעה עצמית. עם סכין חדה. לא בידיים, איפה שכולם רואים, אלא בצידי הרגל, הירך החיצונית.
אם לא להחשיב את השריטות שעשיתי במו ציפורניים במקלחת ביום חמישי עד לשטפי דם וסימנים כחולים, הפעם האחרונה הייתה באוקטובר האחרון. או ספטמבר. מזמן. אבל הסימנים עדיין נראים טריים, על רקע החתכים הישנים יותר עוד מהצבא.
אולפני כמה ימים הוא העביר יד על אותם הסימנים ואמר שהוא כועס.
"סליחה שלא שמרתי על הרכוש שלך מספיק טוב עד שהגעת"
הוא הנהן בסיפוק.
לא יודעת למה אני מריצה את הסצנה הזו בראש עכשיו שוב ושוב.
אני מצטערת על שלא נפגשנו כשאני בריסטול ריק אותו אתה יכול לפסל כרצונך אני מצטערת שעיקר החוויות שלי הן פגיעות מהעבר.
לא בשבילך, בשבילי. אני הייתי רוצה להתחיל לספור את הניסיון שלי עם בני זוג מההיכרות איתך. זה היה חוסך לשנינו כל כך הרבה כאב ראש.
אבל עברתי אוקיאנוס של טלטלות עד שעצרתי בחוף המבטחים שלך. ואני שרוטה קצת.
ואני לעולם לא אפגע בך. כי כל הכעס והתסכול שמתרחש בחיי מופנה פנימה, לפגיעה עצמית, ולא יוצא החוצה.
סליחה שלא נשמרתי עד הפגישה איתך. ובבקשה, לפחות עכשיו, תגן עלי מפני עצמי
