אנחנו תמיד בוחרים להציג בכתיבה שלנו צדדים מסויימים של מערכות היחסים שלנו. נדירים הכותבים שנותנים הרגשה של תמונה שלמה, כאילו נפתח חלון לחדרי חדריהם. ובקריאה אנו מודדים על עצמינו את המצבים.
לעיתים אני קוראת פוסטים שנראים לי נורא הארדקור, על גבול ההתעללות, ואני בעצם לא מכירה את גבולות הכותב, הצרכים שלו, הזמן שעבר מהמאורעות המתוארים והטיפול שקיבלו אחרי. אני רוצה לחבק את הכותבים.
לעיתים מתוארת רק הטכניקה, הפרקטיקה הבדסמית על פרטיה הקטנים, ואפס חוויה אישית, ואני נדהמת איך אפשר לפעול *ככה*, בכזו טכניות רובוטית בתחום כל כך רגיש.
וחלקיכם קוראים את הבלוג שלי, שאני רואה כדיאלוג עם עצמי, העוזר לי לעכל את הפן הרגשי של הזוגיות הבדסמית שנבנת, ודואגים לי, שולחים הודעות מנחמות, או מנסים להראות לי למה מדובר בהתעללות, אנוכיות מצד בן זוגי ותלותיות מצידי.
מלבד התלותיות שעוברת באופן חד משמעי בין דפי הבלוג שלי, מדובר בהמון הסקת מסקנות מיותרות. אני בוחרת מקרים נקודתיים שהשאירו בי את הצורך לעשות סדר בראש ובלב באמצעות כתיבה. כמובן שנדיר שרגעי אושר משאירים בלבול כזה. כמובן ששגרה בריאה לא דורשת ממני ניתוח מעמיק של הרגשות שלי.
אני פותחת חלון לנפש שלי, ממגוון סיבות. אני אוהבת לתעד רגעים ולחזור אליהם מאוחר יותר. אולי יש בי מן האקסגיביסיוניזם המנטלי הקל הזה שגורם לי לרצות לצעוק על הרגשות שלי, אולי כי הוא קופץ מדי פעם לקרוא והייתי רוצה רטרואקטיבית שיידע מה עבר עלי באותו הרגע.
אבל אתם מציצים לתוך עומקי נשמתי, אולי לרגעים הכי פגיעים שלי בתפקיד הזה שאמנם מרגיש כל כך נכון, אבל חדש לי ודורש עיכול של כל צעד לעומק הקשר. תשתדלו לבוא בלי ההתנשאות והשיפוטיות, ואם בחרתם להסיק מסקנות - תחסכו אותן ממני. אתם רואים רק את מה שמוציא ממני שצף כתיבה, ולא אותי עצמי, ובטח לא את בן זוגי-אדוני לסרוגין.
תודה
