לפני 8 שנים. 4 ביולי 2016 בשעה 5:25
אתמול הזהרתי את אדוני שאני הורמונלית ובכיינית, ושאני יכולה לבכות מכל דבר, אז שיבחר אם לנתב את זה לכאב או עלבון ובדידות.
אדוני כמו שציפיתי מהאדם שאוהב אותי בחר בכאב 3›
הוא קשר את ידיי מאחורה בסקוטצ', כך שלא יכולתי להתנגד, והנחית עלי סטירות חזקות אחת אחרי השניה. ניסיתי לברוח לחזה שלו ולהסתתר מפניהן, אך הוא תפס אותי בשיער והמשיך. הדמעות ירדו מעצמן, ונראה כאילו אין לזה סוף.
אדוני לא סובל דמעות. זה היה בשביל לספק לי מקום לגיטימי לבכות ולהתפרק. התחשבות מוזרה שכזו. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.
ובכל זאת, קצת אחרי, כשסיים לזיין אותי על יבש באגרסיביות, פרצתי בבכי נוסף.
"מה יש לך?"
בגלל שהידיים היו עדיין קשורות מאחורי הגב, אני פשוט נצמדתי אליו בכל הכוח והתחפרתי עם האף בשקע הצוואר שלו.
"אני כל כך שמחה שאתה חזרת, אדוני. כל כך התגעגעתי"