עם הזמן הקשר נהיה יותר ויותר שליטה. ועם זאת, יש בו פחות סימני שליטה חיצוניים. אני לא שופטת אנשים שמתנהלים אחרת, אבל לי נראה מגוכח לקרוא לו כל הזמן אדוני ולשים קולר. זה לא קוספליי. זה החיים שלי. שלנו.
אני מחפשת את ההערכה שלו בכל צעד. אני ניזונה מהפידבק החיובי שלו (והו, אלוהים, איך הוא שונא את המילה הזו). אני לא מסוגלת לכעוס עליו. להפגע - זה כן. עד עמקי נשמתי. להאשים את עצמי על שלא הייתי מספיק טובה כדי לזכות במחמאה ממנו. שאכזבתי אותו.שלא הצלחתי להבהיר את הצרכים והחרדות שלי בצורה ברורה ורציונלית מספיק. אבל לא לכעוס.
היום הייתי הורמונלית וטעונה עד כדי קיצון. וזה פחות או יותר תמצית הקושי בקשר שולט-נשלטת כקשר זוגי. אנחנו הרי לא נפגשים לסשנים קצרים. זו הזוגיות שלנו. מה שאנחנו בונים ביחד. ואני בן אדם בראש ובראשונה, אך נשלטת שלו בכל תא בגופי.
והוא הצליח להרגיע אותי בשיחה קצרה, שאפשר לסכם ב"את צריכה אותי, אני בדרך". וזה היה מדהים. כמה הוא מרגיש אותי, שיכל להגיד את כל הדברים הנכונים,שאפילו לא ידעתי שאני צריכה לשמוע, עד שאמר אותם. ואז הגיע. ונתן לי את המקום לפרוק את הרגש שלי, כדי שאוכל להתמסר בלב שלם. כי אני לא יכולה לקבל את כל מה שיש לו לתת, כשאני כל כך טעונה.
ואז. הו אז היה קסם. אני מרגישה מלאה רק כשהוא ממלא אותי. אני מרגישה ראויה לאהבה רק כשהוא מרוצה ממני. ואני מרגישה משמעותית רק כשהוא נהנה ממני. אני מוכנה תמיד להכיל, מטפורית ולא רק את על מה ומי שהוא, ומה שבחר לחלוק איתי בכל רגע נתון. אבל לא לפני שנתן לי הזדמנות לפרוק.
ועכשי, אני מרגישה את הנשימות הרגועות שלו צמוד אלי, כשהיד החמה שלו מונחת על ישבני (לא לפני ששם לב שהוא התחטב כתוצאה מהאימונים בחדר הכושר,אליו אני הולכת כי הוא מרוצה ממני כשאני עושה את זה) מתחת לשמיכה (מאז שדאג שיותקן בו מזגן, סוף סוף אפשר להתכרבל מתחת לשמיכה), ולא מצליחה להאמין שאני מצליחה לשמור את האושר הזה לידי כבר חצי שנה.
אני אוהבת אותך על מי שאתה בשבילי, ועל מי שאני אהיה בזכותך.
ואני לא קוראת לו "אדוני". כשאני אומרת "אהובי" משתמע מכך "הבן אדם ששולט בי ומנתב אותי להיות טובה יותר ודואג לי", כי זה מי שאני, וזה הבן אדם שאני צריכה לצידי.
כי כשהשולט טוב, כל שאר הרבדים בחיי גם משתפרים ומקבלים צורה. בזכותו.
