כשדיברנו ביום ראשון, ואז בשני, הודאתי בפניו שבתקופה האחרונה כשנכנס למצב דומיננטי פול טיים, אני פחדתי ממנו. מהיצר האנוכי והסדיסטי שיצא ממנו. מהטירוף בעיניים.
כזוג, הרגשתי את הדאגה שלו לשלומי במלואה. ה"לא אהבה" שלו היתה אמיתית ומחבקת בהרבה מכל מה שהרגשתי מאנשים שנשבעו שאוהבים אותי עד טירוף. הפקדתי את עצמי בידיו מדי יום ביומו, וידעתי שידאג לי יותר טוב ממה שאני יכולה בעצמי. וכשבחר לבוא לכל סוג של סיפוק באמצעות גופי לא היתה מאושרת וגאה ממני. התמסרתי ליצר שלו ושאבתי ממנו טירוף גם לעצמי.
מאז הפרידה המשכתי להתמסר. כי לא אהבתי אותו פחות ולו לרגע. ולא יכולתי לעמוד במחשבה שהוא לא יקבל את הסיפוק שמגיע לו (ויצאתי מנקודת הנחה שאף אחת אחרת לא משתווה לי. כמה יהיר מצידי. וכמה נכון 😉 ) אבל לא יכולתי להתמסר לרגע ולהגיע למצב השפוט שממנו אני נהינת ומסתנכרנת עם היצרים שלו, כשלא היתה לי שום וודאות. הייתי מרוכזת לחוות ולתעד בזכרון כל רגע, באמונה שהוא יכול להיות האחרון. ומבט של שולט סדיסט מעלייך זה לא דבר שקל לעמוד בו בראש צלול. וכל פעם הייתי משותקת מפחד.
***
כשעה אחרי שיחה מאוד טעונה לאור נרות שניהלתי משמיכה פרוסה לרגליו, הוא כבר היה בתוכי. ידיי קשורות מאחורי הגב בחגורה שלו (לא כואבות לך הכתפיים? לא הדוק מדי? נמסתי למשמע השאלות האלה בטון הרגיל שהתגנב לפתע באמצע האקשן ונשמע כל כך מוזר פתאום) הוא מלביש אותי עליו לכל העומק בתנופה, ועם הפלאג שהופך אותי לכל כך צרה זה מרגיש כמעט על גבול הסיבולת שלי. הסטירות שלו חזקות יותר מאי פעם. האצבעות שלו עמוקות יותר מאי פעם בתוך הגרון שלי, ואני משתנקת ומתכווצת עליו. כמויות הוא יורק על פני ומורח ביחד עם הריר שנוטף ממני. וממשיך לסטור, בלי להוריד את הקצב בתוכי. אני מסונכרנת איתו, מחזיקה בידיים הקשורות את הזנב שלא יפריע. מנסה לזוז מתחתיו, לפגוע בקצב. מנסה לצעוק ספק מהנאה ספק מכאב, אבל עם האצבעות שלו בגרון שלי יומה רק חרחור שמכווץ אותי עליו שוב.
אני מרגישה את הפעימות שלו בתוכי כשהוא גומר. הוא לבסוף מניח לגרון שלי. אני ממהרת לפלוט, לפני ש *הוא* הולך, לפני שהצבא המטורף נרגע: "אני לא מפחדת ממך"
ופורצת בבכי כל כך מר ואמיתי שמשום מה מרגיש כל כך לא מתאים לזנב, והידיים הקשורות, והזרע שנוזל ממני על המיטה.