זה הפוסט אולי הכי לא בדסמי שאכתוב, אבל אני רוצה לשפוך על המקלדת פרץ מחשבות, כדי לחזור אליו מדי פעם.
אני דו קוטבית. מוגדרת כחולת נפש. ודו קוטביות זה לא תמיד להמצא במצב רוח קיצוני. זו היכולת ליפול, או להמריא לשם. והרבה זמן היה נהוג לחשוב שבין האפיזודות בן אדם דו קוטבי הוא נורמטיבי לחלוטין. וזה נכון, אבל רק חלקית. גם בין אפיזודות אנחנו אנשים מעט שונים. מעט רגישים יותר. מעט אמפטים יותר.
בשבועות האחרונים חזרתי לקבל טיפול תרופתי של מייצבי מצבי רוח, וזה קצת מקל עלי כי בשנים האחרונות הייתי רגילה להיות בביקורת עצמית תמידית, להתעסק עם מה נורמלי ומה לא. לתפוס את מצבי הרוח ולשאול את עצמי האם יש להם טריגר חיצוני, או שמא מדובר בהתפרצות. למדתי לווסת את עצמי, והייתי מצויינת בזה. ייתכן ולעולם לא הייתי פונה לטיפול, וממשיכה לחיות במודעות מוגברת, לולא התפרצות של דיכאון מאז'ורי חריף היתה נופלת על חוויה מטלטלת. בגלל שהיה טריגר חיצוני, הרשתי לעצמי להתפרק כי זה נורמלי, ואז כשהבנתי שזו לא הפרידה, אלא דיכאון - היה כבר מאוחר מדי. אני יודעת לבלום התחלה של אפיזודה, לא לצאת ממנה בכוחות עצמי.
ההתעסקות בנורמליות הזו מאוד מעייפת. וכשאת מחזיקה באבחנה כל כך בומבסטית, עם ייצוג מכובד למדי בתרבות הפופולרית. כשהשם של המחלה שלך הפך לתאור סלנגי של בן אדם רע, היסטרי, לא סגור על עצמו, את מתחילה במסע הוכחה לכולם (אפילו שאני לא באמת מסתובבת עם שלט נאון "יש לי מאניה דיפרסיה") ובעיקר לעצמי, שאני כן בסדר, שאני כן בן אדם מתפקד ונוח לסביבה, שלא צריך לאשפז אותי במוסד סגור, שאני יכולה לנהל קשרים חברתיים ורומנטיים וראויה לכבוד והערכה. כל זה נורא מובן מאיליו לאנשים שלא ישבו מעולם מול פסיכיאטר - רופא נורא שמרגיש כאילו הוא עושה נתיחה לאחר המוות לנפש שלך, כשבאת אליו שבורה ומתה מבפנים. לאנשים שלא עמדו בבית מרקחת עם מרשם לקלונקס או נוגדי פסיכוזה ותהו אם הרוקח של היום מספיק מאופק בשביל לא להרים גבה. לאנשים שמעולם לא נשאלו ע"י רופא במיון כשהגיעו עם מנת יתר (רשלנות, לא פגיעה עצמית מכוונת) אם את שומעת קולות, חושבת שאנשים זוממים נגדך משהו, חושבת מחשבות "רעות" (וכשעניתי שכן, כמובן, כולם חושבים מחשבות רעות, הבעת הפנים שלה היתה מזעזעת. נחמד שאת אומרת "רעות" במקום אובדניות, אבל מבחינתי הדאגה לכך שחיות המחמד שלי נשארו לבד בבית אלוהים יודע לכמה זמן עד שאשוחרר זו מחשבה מאוד, מאוד רעה. המחשבה שאת מסוכנת לעצמך גם כשאת לא מתעסקת בפגיעה עצמית ונכשלת בלהיות בן אדם זו מחשבה רעה. אבל זה לא אובדני אז תעזבו אותי בשקט). נורא קשה להרגיש ראויה לאהבה, כל אהבה שהיא, בין אם רומנטית או חברית, או אפילו הורית, כשאת שומעת שאנשים מנתקים קשר (ובצדק) עם אנשים אנוכיים והיסטריים בטענה "הוא מתנהג כמו חולה נפש". נורא קל להרגיש ראויה לפאקינג להתהלך ברחוב, ללכת לעבודה וללימודים, לנהל קשרים חברתיים, אם לא פגשת מעולם פסיכולוג שאומר לך בפגישה טיפולית שאמורה להקל על התפרצות חריפה של דיכאון מאז'ורי שאת מסוכנת לציבור אם את במניה, והתאבדות זה לא הדבר הכי נורא שאת יכולה לעשות. לי. לבן אדם שמעולם לא פגע באף אחד, שתמיד מוותר על עצמו כי עדיף להתמודד מצב לא אופטימלי עבורך ולא לחיות עם הידיעה שפגעת בערכי המוסר שלך והכאבת למישהו כשיכולת שלא.
אז על רקע כל זה, מאז שאובחנתי לפני 5 שנים, אני מנסה להיות יותר נורמלית מהנורמה. יותר שפויה מהשפויים. וזה מעייף. זה מעייף כי אנשים נורמליים ושפויים לא מתנהגים ככאלה. המילה "היסטריה" הפכה לפוביה האישית שלי, וכדי לא להתנהג בצורה שיכולה להקרא "היסטרית" אני ספגתי התנהגות מזלזלת של בן זוג שחייתי איתו, לא התעקשתי שיעזור לי להרים את הקניות שכללו שישיית מים לקומה השניה, לא יזמתי קונפליקט כשאמא שלו הודיעה לי בחגיגיות שאנחנו מתחתנים, ולא סתם, אלא בבית כנסת בצפת, עם חגיגה בגינה האחורית שלהם. כדי לא לצאת היסטרית שכבתי משותקת מפחד במיטה עם "ידיד" שנשאר לישון אחרי ששתה ונורא נפגע מזה שבכלל הרגשתי צורך לציין שלא יהיה בינינו משהו מיני כי הוא כל כך ידיד טוב שלי ולא יהיה בינינו כלום, ואז ניסה לגעת בי חצי לילה, ואני רק שכבתי שם וחיכיתי שיעשה משהו מספיק בוטה בשביל שאוכל להרשות לעצמי לגרש אותו בלי להיות "היסטרית". כדי לא להיות "היסטרית" אני מורידה את הקול כשאני כועסת, במקום להרים אותו כמו מי שיכול להרשות לעצמו, ותמיד מפסידה בוויכוח כי על רקע הצעקות פשוט לא שומעים את הלחישה שלי.
אבל הנורמה המפגרת הזו שלכם היא לא מקור לגאווה. נכון, אנשים "רגילים" לא יכולים לחוש כאב בעוצמות שאני חשה אותו. אבל גם לעולם לא יהיו מאושרים כמו שאני יכולה להיות. אתם שואפים להישגים נראים לעין בזמן שאני מחפשת רגש. ולמרות שהמילה "מניה דיפרסיה" הפכה להיות סלנג לבן אדם שלא סגור על עצמו, אני הרבה יותר בטוחה במטרות שלי, והרבה יותר עיקבית.
פעם רציתי לקעקע את השועל מהנסיך הקטן, כי אמר "כשאתה מאלף מישהו אתה אחראי לו לעולמי עד" ונורא התחברתי לאחריות האישית. אבל ככל שאני קוראת יותר את הקטע הזה, אני מבינה שהאחריות האישית היא לא הדבר הכי חכם שאמרה הדמות המקסימה הזו. אני חושבת שהוא היה בי פולרי. הוא ידע לקחת את הסיכון להפגע בשביל האפשרות לחוות אושר. הוא ידע שייפגע מההתחלה, וגם אחרי שנפגע ידע להודות על הרגש שקיבל, כי זה מה שבאמת חשוב.
השועל אמר לנסיך הקטן שהעיניים עיוורות, ואת מה שחשוב באמת רואים עם הלב. והוא צדק. אנשים באים לכל מקום עם רשימת ציפיות, אני רק מחפשת להרגיש שייכת ונינוחה. אנשים יוצרים קשרים עם צ'ק ליסט של תכונות רצויות, ולעיתים מרשים לעצמם להתפשר על חלקן. אני יוצרת קשרים עם אנשים שאני מרגישה איתם חיבור מהרגע הראשון, חותכת קשרים מאנשים שגורמים לי להרגיש לא בנוח מכל סיבה שהיא, ולעולם לא מתפשרת על תחושה פנימית.
ובזוגיות כולנו נחשפים לחולשות של הפרטנר, וזה יכול לשגע אותנו. בזום אין על תכונות שליליות של בן אדם, אתם שואלים את עצמכם האם תוכלו להשלים עם זה. האם הייתרונות של הבן אדם, ההתאמה שלו לצ'קליסט במידה גבוהה יחסית, יכולה לפצות על החסרונות שנגלים לנו עם הזמן. אני לא שואלת את עצמי אף פעם את השאלה הזו. אני מרגישה. אני אוהבת את הבן אדם שאיתי. והבן אדם שאיתי הוא מכלול של הכל, וגם כשנחשף כמטופש או לא מאופק, אני אוהבת אותו כי זה הוא, כמו שהוא, חשוף מולי עם מה שאחרים היו מחשיבים לחסרון, ולכן שלם, אמיתי. ואפשר לאהוב רק בן אדם שלם ואמיתי, לא דמות פיקטיבית שלובשים כדי להרשים זרים. כלומר לאהוב *עד כדי כך*, כמו שרק בן אדם דו קוטבי שחיי בעולם הרגשות יכול לאהוב.
ואתם, הנורמליים, יכולים להתאכזב, להשתעמם, לשאול את עצמכם אם מחכה משהו טוב יותר בחוץ, אם אתם לא מתפשרים יותר מדי, אם אתם באותו ה"ציון" עם האנשים שסובבים אתכם. וזה תמיד גורם לי לחרדות, כי אז אני צריכה לעמוד באיזושהי תחרות שוק עם הסביבה במקום להתמקד במה שחשוב עבורי ועושה לי טוב, גורם לי להרגיש כמו שהייתי רוצה, ולהיות הבן אדם שהייתי רוצה. אבל אני לא. כי אני לא שואפת לצ'קליסט, אני מחפשת את הסיפוק הפנימי, ואם הוא קיים אני יכולה להיות נינוחה ולחפש להוסיף עוד דברים שיגרמו לי להרגיש עוד יותר טוב, במקום לחפש לשדרג את מה שכבר קיים וכבר טוב בחיים שלי.
ואתם יודעים מה הכי מטופש? אני לנצח אמשיך להמנע מקונפליקטים כדי לא לצאת היסטרית. לנצח אשאל את עצמי האם יש טריגר ראוי להרגשה שלי, האם התגובה שלי לסיטואציה מסויימת היא תגובה נורמלית, האם סגנון החיים שלי הוא נורמלי. אני לעולם לא אוכל להרשות לעצמי להשתחרר. כי אנחנו חיים בחברה, ואם את לא בקוביית הנורמה יהיו לזה השלכות שלא קל לעמוד בהן. אבל הנורמה הזו שלכם לא באמת מוצלחת יותר מהעולם שבו אני חיה. כל כך הרבה אנשים סביבי טוענים שאושר זה פיקציה, וממשיכים לרדוף אחרי הישגים חסרי משמעות. אני יודעת שהוא קיים, שואפת אליו, ולפעמים מצליחה לחוות. בין אפיזודות של מאניה ודיכאון (מרווח של שנים, אגב) אני אוהבת יותר חזק, חשה כאב נפשי יותר חד, חולקת שמחה ועצב של אנשים קרובים לי כאילו זו אני שעברה את החוויות שגרמו להם לכך, וכן, גם יכולה להיות מאושרת. כל מה שצריך זו היכולת להרגיש יותר
https://themighty.com/2015/06/living-with-bipolar-disorder-what-to-know/
