פעם (בעצם, לא פעם) אמרת שאתה לא אוהב אותי. שאולי אתה בכלל לא מסוגל לאהבה. שאהבת פעם, וכל כך נפגעת שאתה לא מסוגל לזה יותר. והרבה, הרבה אחרי שהשלמתי עם זה שאני לא אהובה, וזה בסדר, כי מעולם לא הייתי, הבנתי משהו חשוב.
כל הפעמים שאמרת "אוהב אותך" כי נעים לי לשמוע את זה, היו מזוייפות וחסרות משמעות.
אבל אתה יודע מה לא חסר משמעות?
הפעם ההיא שהתלהבת ממש מהרכב שלך, ואז ראית רכב קטן וחמוד מאותו היצרן, והודעת לי שאני עושה רישיון, כי אני צריכה רכב כזה בדיוק, הוא ישרת אותי נהדר ואני אהנה ממנו ואהיה עצמאית.
הפעם ההיא שניסיתי לסיים את השיחה כי הייתי ממש עייפה, ולא הפסקת לדבר, שיכור לחלוטין על כמה שאתה חייב לקחת אותי למצפה רמון כי זה לא הגיוני שהשמים כל כך יפים ואני חיה בעיר ולא רואה את זה.
הפעם ההיא (וזה הכי מדהים בעיניי) כשהתקבלת לעבודה הראשונה שלך, בדיוק במקום שרצית, מקום שאגב היית סקפטי לגביו לפני הרעיון אבל אני אמרתי שזה נראה לי כמו מקום נהדר להתחיל בו, מקום שאגב התברר כאכן מקום נהדר להתחיל בו את הקריירה (צדקתי. כן. נשלטת או לא, אני אשה 😄 ) והתקשרת נרגש לספר לי. זמן קצר *אחרי* שנפרדנו. וסיימת את השיחה במילים "טוב ביי, אני חייב לספר לאמא". תעצור רגע לחשוב על זה, להתקשר ברגע כל כך מרגש לאקסית שלך לפני כל אחד אחר, זה לא מעיד על קשר רגשי חזק הרבה יותר מאשר מילים שנזרקות לאוויר בכל הזדמנות?
וגם הפעם ההיא שכעסת. ממש כעסת וזעמת וירקת אש, אני חושבת שכמעט פחדתי ממך באותו היום. על זה שפתחת את המקרר והוא היה גועלי ומסריח ובאותו ההרכב המדוייק שאתה מילאת אותו שבועיים קודם. כעסת עלי על שאני לא דואגת לעצמי, ולא פתחתי את המקרר שבועיים. (כן, אנשים שעושים רומנטיזציה במדיה לדיכאון לא חוו דיכאון אמיתי בחייהם. לא לפתוח את המקרר שבועיים ולהשאר כל אותם השבועיים בפיג'מה זו תמונה מציאותית בהרבה מהדמות המלנכולית והמסתורית שכותבת שירה על עדן החלון). ואז הבאת אוכל בקופסאות שימורים שלא יתקלקל. ואכלת אותו בדיוק, כשחזרת אחרי שבועיים. כי למרות הגועל שאני הייתי, למרות האכזבה שלך ממני כיחידה מתפקדת, אתה חזרת אחרי שבועיים. כמו שעון שוייצרי.
וגם אותה הפעם שקיבלת משלוח מנות בעבודה בסלסילה, והודעת לי שבסלסלה הזו יאוכסנו כל השמפואים שלי, כי כבר אין מקום במקלחת. וזה מקסים שכשקיבלת ממתקים, חשבת על המקלחת שלי.
ואיך אפשר לדבר על המקלחת שלי בלי להזכיר את המכסה הקטן שהבאת לפתח הניקוז כדי שאני לא אפצע, ואני אפילו לא חשבתי על זה!
ובכל הפעמים שאתה רוצה להתנתק ממני, אתה אומר שאתה ממשיך לפגוע בי. וזה נכון, נכון חלקית. אתה ממשיך לעשות דברים בעלי פוטנציאל לפגוע בי. ואני ממשיכה להיות במצב תנודתי ורגיש ולהפגע מהם, או אפילו ממחשבות חסרות בסיס שלי בלי שתעשה משהו. או שאפילו מקצר תקשורת בנאלי שקורה בגלל אינפורמציה שהולכת לאיבוד בשיחות חטופות כשמישהו מאיתנו עסוק. וגם בזה אני שומעת "אני אוהב אותך", אמנם קצת מריר. כי אני יודעת מה אני בחיים שלך, או לפחות מקווה שאני באמת תופסת את המקום שאני מרגישה שאני תופסת כשאני במיטבי. ואתה מוכן לוותר על זה במחשבה שאני זו שנפגעת.
אבל האמת היא, שאני ממשיכה להפגע כי אני מאוד פגיעה מולך. וזה בגלל שאתה מאוד חשוב לי. וזה לא כי אני מנותקת מהמציאות ומחפשת סימני אהבה באובססיביות שבה הכלבה שלי מחפשת פירורי צ'יטוס בתחבורה ציבורית. זה כי אתה באמת נמצא בכל מקום טוב וחשוב בחיים שלי. כשאני ניגשת למטלת הבית, הקומפיילר מברך אותי בשם שלך. אתה שכנעת אותי להרשם לחדר כושר במקום להקיא ולהרעיב את עצמי, ואני אסירת תודה לך על כך. כשהייתי בתחתית, אתה הבן אדם היחיד שיכולתי לראות למשך יותר משעתיים, ואתה היית היחיד שדאג לי כשהתפקוד שלי היה הרבה מתחת ללגיטימי. ואני אסירת תודה לך על זה. וכשמישהו תופס כל כך הרבה מקום בחיים שלי, אני לא יכולה שלא להיות פגיעה בפניו. וזה כל כך, כל כך שווה את זה.
לילה טוב אדוני. ותודה.
