אני רוצה להגיד לעצמי שזה מאחורי ולא רק להגיד, לאמין, ושזה באמת יהיה מאחורי.
אני רוצה לאמין שזה יקרה.
אומרים שיש שני דרכים לצאת מדיכאון בארץ זה יכול להיות בספינה ובמטוס, שניהם בלתי אפשריים עכשיו ולא רק בגלל סגר או קרונה.
יבוא יום ואני אחייך.
יבוא שעה ואני אצחק.
יהיה זמן ואני אהיה מאושרת.
אני אבנה את עצמי לאט כמו שבניתי עד עכשיו.
מה שעברתי בחיי אנשים לא עוברים גם בכמה.
והדרך עוד ארוכה, אני מקווה לפחות.
ויהיו עוד מיכשולים, ויהיו אתגרים, ויהיו בסדר.
כי אני אצליח.
אני אעשה הכל כדי להצליח.
היום בכיתי שוב, הרבה.
בבוקר היה יום בסדר, בצהריים טוב ובערב שוב בכיתי, בלילה צחקתי. עברתי את כל המעגל.
לא נשאר עוד הרבה זמן לישון.
הלילה והחלומות ישטפו הכל אני מקווה.
אנסה להרדם ולהתנקות.
רוצה הפעלה מחדש. רוצה אוויר צח.
רוצה לחייך.
מקווה שמחר אצליח לראות את האופק, שוב.
אולי אסע מחר לבקר אותה.
נירא.
בלי נדר.
לילה טוב.
חלומות פז....
לפני 3 שנים. 4 באוקטובר 2020 בשעה 20:50
זה כל כך מוזר שתמיד במערכת היחסים שמתי את בן הזוג מעל כולם. תמכתי, בחרתי בו. ויתרתי על אחרים.
לא פעם ולא פעמיים יצא שעברתי מקצה המדינה אחד לשני, עזבתי חברים וימצתי חברים של בן הזוג.
המערכת היחסים יכלה להיות שנים כי אני בן אדם של מערכות יחסים ארוכות. מבחינתי כל אחת מהן היא לכל החיים, אם אני נכנסת אז all in . ותמיד גם אם אני חשבתי שהחברים הם גם שלי כבר, בפרידה הם היו נעלמים. לא משנה מה היתי עושה בשבילם מארגנת מסיבות רווקות, עושה הפתעות ימי הולדת, גם אם בן זוג היה עוזב את הארץ בכל מקרה הם היו נהלמים.
אחרי פרידה אחד, עם מערכת היחסים ארוכה במיוחד, היה לי כל כך רע שפשוט איבדתי הכרה מלא פעמים ברצף. זה היה ממש מפחיד, אבל לא על זה רציתי לדבר.
הנקודה היא שבכל מקרה ולא משנה מה תמיד בסוף היתי נשארת לבד לגמרי.
בתקופות שאני היתי זקוקה לתמיכה ועזרה אף אחד לא היה שם לצידי אף פעם.
אז גם עכשיו אחרי הפרידה הזאת אני לבד.
ואני מרגישה כל כך לבד, עד כדי כך שאני מרגישה פיזית ממש איך נקרע לי הלב בתוך בית החזה.
בן אדם שלא יודע להרגיש בעוצמות כאלה, לא חווה דיכאון, לא התאב ככה לעולם, שלא איבד בן אדם יקר לגמרי, לא יוכל להבין זאת.
אני בן אדם סופר אכפתי ואמפתי אז תמיד אני חושבת על אחרים, אפילו עכשיו אני חושבת שאין לי זכות להרגיש לחוית ולהיות במקום שאני נמצאת למרות שאם מישהו אחר היה עובר את זה היתי אומרת לו שזה לגיטימי לגמרי.
אני מרגישה את עצמי גרגיר כל כך קטן בעולם כל כך גדול מסביב.
אני מרגישה זניחה בעולם הזה.
נעלם שנעלם ואף אחד לא יחפש כי המשוואה לא תשתנה בהרבה בלדיו.
אני לא רואה כל כך את הטעם בחיים האלה.
אהבתי משפט אחד ששמעתי היום בסדרה A million little things : ״ זה לא שאני לא רוצה לחיות, אני לא רוצה לחיות ככה״.
אומרים שאי אפשר לעזור למישהו שלא רוצה שיעזרו לו, להציל מישהו שלא רוצה את זה.
מעניין אם על בן אדם שהשתדל ועדיין נכשל עדיין אומרים ככה.
אנחנו הרבה פעמים לא רואים את הדרך, לא יודעם את כל האמת, רואים רק את ההתחלה, אולי, ובטוח את הסוף ואז שופטים לפי הסוף.
כשאני מסתובבת בחוץ יש את השעות השקטות כמו עכשיו, בחצי שעה רק מכונית אחת חלפה על פניי. קצת רוח וכל מה ששומעים זה רק רחשי עלים, רק את הליחשוש של שיחות העצים. אם היו מכבים את אורות העיר אפשר היה לראות גם את הכוכבים קורצים משחור השמים.
אני שומעת כל לילה איך הוא מנסה לגלות את הסיסמא כדי להכנס אליי.
אני לא ניגשת לדלת זכוכית. אני מתכסה עם שמחה, עם הראש. מחכה, בחושך.
בחדר סמוך אמא גוססת
ובחדר אחר אבא חולה מאד
אסור לי להריש ואם אעשה רעש הם לא יוכלו להגן.
מפחדת שיהרגו גם אותם.
סוגרת עיניים. חדר חשוך.
רעש במרפסת, מישהו מנסה לפתוח את הדלת.
אני מתכווצת מפוחדת בלי קול.
אני קמה בשקט מהמיטה.
פותחת את הדלת בבת אחת כדי להפחיד ולהפתיע.
פותחת את הפה ומנסה לצעוק כדי להזעיק עזרה, צועקת בלי קול, מנסה וכלום לא יוצא.
צועקת בכל הכוח....
אולי לפחות התעורר
אני יודעת שזאת לא מציאות מדי פעם אני מצליחה לפתוח את העיניים ולראות את חדרי האמיתי. אין שם מרפסת עם דלת זכוכית וההורים שלי לא בחדר אחר הם כבר מתו מזמן.
ואני לא מצליחה לקום מהסיוט, איך שעיניים נסגרות הוא שם, מחכה.
הוא מתנפל אליי ומתחיל להרביץ.
אני מתנגדת
מצליחה להדוף אותו ממני.
פותחת עיניים, אני בבית הכל בסדר. סוגרת
ושוב חושך אני במיטה ורעש של ניסיונות שלו לפתוח את הדלת.........
