מקיאה את הכאב

לומדת דברים חדשים. 

לומדת לקנות פרחים לעצמי.

לומדת לצאת עם עצמי לקפה. 

לומדת עוד ועוד.

כל יום קצת.

היה ברור לי שלא ניפגש כבר.

אבל לפחות לרשום "סורי בייב לא יצא היום, אסביר אחר כך". או משהו בסיגנון.

ידעת שאני מחכה לראות אותך, כל השבוע חיכיתי, אבל היום במיוחד, גם אמרת שתבוא...

זה לא מכעיס, זה כואב יותר.

לכתוב רק כמה מילים....

עבר כבר שבע שנים. 

נתתי לזה צ׳נס. אחד ועוד אחד.

רק שניים.

אני חושבת שזה מספיק. 

עוד קצת ואלך הביתה. 

עוד חצי שעה. 

היום חם להישאר הרבה זמן בחוץ. חשבתי ללכת לקיורטוש, אבל נירא לי שזה רחוק לי מידי ללכת ברגל וחם מידי. 

איזו אכזבה מרה. 

למרות שזה כבר לא פעם ראשונה שזה קורה חחח.

אסתפק באייסקפה. 

ואלך הביתה. 

היום כבר לא יצא מהבית.

צריך לנקות את הראש.

להתרכז במה שחשוב באמת.

מספיק לפנטז על עתיד כלשהו.

די. ליבי שלי.

תשכחי מאגדות.

תחזרי למציאות.

תסתפקי במה שהיה טוב, תזכרי בו, תשמרי עמוק עמוק ותוציאי בעת הצורך. רק מה שהיה טוב.

תשלימי עם זה. שזה הסוף. די לחלום. 

טוב כבר לא יהיה. לא בשנים הקרובות.

אז זה כבר לא משנה.

כלום לא משנה.

קבענו להיפגש בבית קפה.

זה היה עוד אחד מהימים החמים של הקיץ.

באתי לבושה בשמלה בצבע ירוק בהיר. שער פזור. טלפון ומפתחות של האוטו ביד. אתה כבר היית שם, חיכית. מכנסיים קצרים וחולצת טריקו בהירה. הסתכלת במשהו בטלפון וחייכת. גומות חן משני הצדדים ישר הקסימו אותי. הרמת מבט אליי וישר קמת להזיז את הכיסא שאשב לצידך.

שאלת מה להזמין בשבילי וביקשתי תפוגזר עם קרח. לקחת קפה והתחלנו לדבר. השיחה זרמה ולא שמנו לב איך עברה לה השעה. הסתכלת אליי במבט חודר.

"קומי, בואי נלך מפה." - אמרת בקול רך.

התיישבנו באוטו שלך והתחלנו לנסוע. הלב שלי פעם כל כך חזק, אבל לא אעזתי לשאול לאן אנחנו נוסעים. הגענו למקום מבודד באזור תעשייה. ראיתי שלט של חדרים.

נכנסנו פנימה. החדר כבר חיכה לנו. כמובן, מזגן אף אחד לא חשב להדליק. חיפשנו שלט ולאחר שהדלקת את המזגן ניגשת אליי. הנשיקה שלך הייתה כל כך טעימה. חזקה ועדינה בו זמנית. אמרת לי להוציא את הלשון, צייתתי לך ואתה לקחת את הלשון שלי עם השפתיים שלך ומצצת אותה, שאפת אותה עמוק לתוך הפה שלך. אני אפילו לא זוכרת איך התפשטנו, זוכרת רק את הלשון שלך מטיילת על גופי. נוגעת לא נוגעת. תפסת את הדגדגן שלי בין האצבעות והתחלת לצבוט אותו. אני זוכרת שמצצת אותו, ליקקת ואני, אני רק התחננתי שתמשיך, שלא תעצור. ברגע שאצבעותיך חדרו פנימה השפרצתי לך על היד. אתה לא עצרת לרגע, עכשיו כבר התחננתי שתיתן לי לנשום, רגע של הפסקה.

הרמת את העיניים אליי, ראית שאני מתנשפת בכבדות, העיניים חצי סגורות וכולי רועדת. קמת מהמיטה והלכת להביא לי מים. עמדת מעליי ושפכת אליי מים, את מה שנשאר בבקבוק נתת לי לשתות.

"על שש, כלבה!" ציוות עליי.

חדרת ישר חזק ועמוק לתוך הכוס שלי. מהמכה עפתי קדימה. תפסת את השיער שלי ומשכת אותי חזרה עלייך, מכניס את הזין שלך עמוק יותר ויותר.

זה היה עוד אחד מהימים החמים של הקיץ. ובחדר היה לא פחות חם מאשר בחוץ...

ההמשך אולי יבוא :)

Прошло 5 лет и теперь я вновь могу слушать музыку на француском....

למה אי אפשר פשוט לחיות וליהנות מהחיים?

למה הכל צריך להיות כל כך קשה?

למה?

ועכשיו אחרי שפרקת לכי תמצאי את עצמך מחדש.

אולי יום חדש ישטוף פנייך בגשם ודמעות שיתערבבו אתו ישטפו את נשמתך.

אולי יום חדש יביא אתו שלווה.

אולי...

אני סוגרת את  העיניים והקול שוב מהדהד באוזניי:

" מטומטמת, אבא שלך צדק כשאמר שאת מטומטמת. מסכנים הילדים שלך. פשוט מטומטמת." 

איך למחוק את הזיכרון הזה כשמי שמדבר זה בן אדם קרוב לך כל כך, ברגעים כמעט אחרונים של חייו. 

אני יודעת שאולי הוא לא התכוון אלה המחלה דיברה, ובכל זאת... 

"האם זה באמת מה שהוא חשב?"- אני טועה. 

אחרך כך הוא לא זכר כלום ואני לא שאלתי.

לא רציתי שיהיה עצוב, אם זה רק מחלה דיברה.

ובכל זאת. כמעט מילים אחרונות.

היה עוד כמה שבועות לפנינו.

אבל בשבעות האלה הוא דיבר כבר לא ממש ברור.

מילים לא קשורות.

ולבסוף היה בתרדמת קשה של מורפיום.

הזיכרונות הטובים לא נמחקו, הם איפה שהוא שם, אבל אין לי גישה אליהם.

הכל טופס הזיכרון הזה, המילים הקשות והפוגעות. ועובדה שהוא מת בסוף בבית חולים ולא בבית כפי שרצה. ואשמה שהיתי צריכה להשאיר אותו בבית חולים ולא יכולתי לקחת הביתה. ואשמה שלא יכולתי לבוא לבקר יותר. לא יכולתי להישאר יותר. וזה שנפטר 3 שעות אחרי שהלכתי ולא הייתי שם. והוא בטח פחד ולא היה מישהו שיחזיק את היד.

הרבה אשמה 

כאב

בדידות

וזיכרון שלא נמחק.....

אקח צבעים,

נייר ועיפרון.

ואצייר לך עם המיכחול

בצבעי אדום, סגול, כחול.

יהיו שם שמים,

עצים ופרחים.

גן עדן שלא להאמין.

כל מה שיהיה חסר שם, נוסיף.

אמחק, אקרע את הנייר 

הציור ישאר רק כזיכרון מר.

הריח הזה

   הניחוח של משהו עדין וורדרד.

      אני סוגרת עיניים.

         שאיפה עמוקה ונשיפה.

            הריח המתקתק הזה.

               עושה חשק לשאוף ממנו עוד ועוד.

כל כך חזק.

בא לי למצןא מישהו או מישהי

אינטלגנטי רגשי

אכפתי ואמפתי

מישהו או מישהי שאכללדבר איתו

או לשתוק

פשוט מאד

וכן אם לדבר לא על סקס

למה כל השיחות על סקס

למה

אני לא רוצה לדבר על סקס עם אף אחד

למה כל שיחה צריכה להגרר לשם אין יותר כלום בכל העולם כולו?!

אני חושבת שכל חיי חיפשתי מישהו שיבין אותי

אני חושבת שכולנו מחפשים אחד/ת כזה

לפחות ינסה?

לפחות קצת?

טיפ טיפה ממש?

אבל הכל נגמר בסקס

דוגרי?

זה יכול להשמע מוזר

אבל כשזה מגיע לזה

יותר פשוט לי לתת לאנוס את עצמי

מלהמשיך לסרב

אנסו אותי בכל מיני מובנים של המילה כל כך הרבה בחיי

שיותר כל לי כבר פשוט לתת לזה לקרות ושזה יהיה מאחורי

ללעת לבכות במקלחת

לתת לבן אדם מה שהו רצה

וללכת

ולא לראותו יותר לעולם

זה לא שאני לא רוצה סקס

אני נימפומניט ויכולה לזיין למוות בערך כל גבר או אישה כאן

אבל

אבל אני מחפשת משהו אחר

שונה

מישהו לרוץ איתו...... אפילו אם זה בשקט........