אז אין בררה. הזמנתי תור טלפוני לרופא, להפתעתי היה מהיר מאד.
הגיעה היום והשעה.
הטלפון מצלצל ומזל שהטלפון של הרופא היה כבר רשום בזכרון הנייד שלי כי אחרת יכולתי גם לא לענות.
למה?
ברור, כי כבר שכחתי שהזמנתי תור, גם אם עברו רק יומיים אז מה, לא זכרתי וזאת עוד אחת מהסיבות למה בהצם היתי צריכה את התור הזה.
דיברתי איתו קלות, שאל לשלומי.
סיפרתי על ימים אלרונים והבכי הלא מוצדק.
קבע שיש לי דיכאון ואין בכלל ספק שכך ורשם מרשם.
בחור נחמד ממש, דאג גם לשאול אם הסכום שיעלו לי התרופות בחודש יהיה אפשרי בעבורי לשלם.
מחכה כבר בקוצר רוח לראות מה יהיה מקווה שהפעם זה יעבוד ובאמת יהיה לי יותר קל.
בימים אחרונים העמקתי קצת במחקרי על דיכאון וסוגיו. מתברר שעניין מורכב יותר ממה שחשבתי.
וכנרא יותר ממה שרוב אנשים חושבים.
נכון המודעות עולה, אבל רחוקה מלעלות באמת.
בהצלחה לי.
מקווה שעוד חןדש אכל לכתוב:״ יהיה זכרו ברוך של דכאוני״.
לפני 4 שנים. 6 באוקטובר 2020 בשעה 0:07
אני רוצה להגיד לעצמי שזה מאחורי ולא רק להגיד, לאמין, ושזה באמת יהיה מאחורי.
אני רוצה לאמין שזה יקרה.
אומרים שיש שני דרכים לצאת מדיכאון בארץ זה יכול להיות בספינה ובמטוס, שניהם בלתי אפשריים עכשיו ולא רק בגלל סגר או קרונה.
יבוא יום ואני אחייך.
יבוא שעה ואני אצחק.
יהיה זמן ואני אהיה מאושרת.
אני אבנה את עצמי לאט כמו שבניתי עד עכשיו.
מה שעברתי בחיי אנשים לא עוברים גם בכמה.
והדרך עוד ארוכה, אני מקווה לפחות.
ויהיו עוד מיכשולים, ויהיו אתגרים, ויהיו בסדר.
כי אני אצליח.
אני אעשה הכל כדי להצליח.
היום בכיתי שוב, הרבה.
בבוקר היה יום בסדר, בצהריים טוב ובערב שוב בכיתי, בלילה צחקתי. עברתי את כל המעגל.
לא נשאר עוד הרבה זמן לישון.
הלילה והחלומות ישטפו הכל אני מקווה.
אנסה להרדם ולהתנקות.
רוצה הפעלה מחדש. רוצה אוויר צח.
רוצה לחייך.
מקווה שמחר אצליח לראות את האופק, שוב.
אולי אסע מחר לבקר אותה.
נירא.
בלי נדר.
לילה טוב.
חלומות פז....
לפני 4 שנים. 4 באוקטובר 2020 בשעה 20:50
זה כל כך מוזר שתמיד במערכת היחסים שמתי את בן הזוג מעל כולם. תמכתי, בחרתי בו. ויתרתי על אחרים.
לא פעם ולא פעמיים יצא שעברתי מקצה המדינה אחד לשני, עזבתי חברים וימצתי חברים של בן הזוג.
המערכת היחסים יכלה להיות שנים כי אני בן אדם של מערכות יחסים ארוכות. מבחינתי כל אחת מהן היא לכל החיים, אם אני נכנסת אז all in . ותמיד גם אם אני חשבתי שהחברים הם גם שלי כבר, בפרידה הם היו נעלמים. לא משנה מה היתי עושה בשבילם מארגנת מסיבות רווקות, עושה הפתעות ימי הולדת, גם אם בן זוג היה עוזב את הארץ בכל מקרה הם היו נהלמים.
אחרי פרידה אחד, עם מערכת היחסים ארוכה במיוחד, היה לי כל כך רע שפשוט איבדתי הכרה מלא פעמים ברצף. זה היה ממש מפחיד, אבל לא על זה רציתי לדבר.
הנקודה היא שבכל מקרה ולא משנה מה תמיד בסוף היתי נשארת לבד לגמרי.
בתקופות שאני היתי זקוקה לתמיכה ועזרה אף אחד לא היה שם לצידי אף פעם.
אז גם עכשיו אחרי הפרידה הזאת אני לבד.
ואני מרגישה כל כך לבד, עד כדי כך שאני מרגישה פיזית ממש איך נקרע לי הלב בתוך בית החזה.
בן אדם שלא יודע להרגיש בעוצמות כאלה, לא חווה דיכאון, לא התאב ככה לעולם, שלא איבד בן אדם יקר לגמרי, לא יוכל להבין זאת.
אני בן אדם סופר אכפתי ואמפתי אז תמיד אני חושבת על אחרים, אפילו עכשיו אני חושבת שאין לי זכות להרגיש לחוית ולהיות במקום שאני נמצאת למרות שאם מישהו אחר היה עובר את זה היתי אומרת לו שזה לגיטימי לגמרי.
אני מרגישה את עצמי גרגיר כל כך קטן בעולם כל כך גדול מסביב.
אני מרגישה זניחה בעולם הזה.
נעלם שנעלם ואף אחד לא יחפש כי המשוואה לא תשתנה בהרבה בלדיו.
אני לא רואה כל כך את הטעם בחיים האלה.
אהבתי משפט אחד ששמעתי היום בסדרה A million little things : ״ זה לא שאני לא רוצה לחיות, אני לא רוצה לחיות ככה״.
אומרים שאי אפשר לעזור למישהו שלא רוצה שיעזרו לו, להציל מישהו שלא רוצה את זה.
מעניין אם על בן אדם שהשתדל ועדיין נכשל עדיין אומרים ככה.
אנחנו הרבה פעמים לא רואים את הדרך, לא יודעם את כל האמת, רואים רק את ההתחלה, אולי, ובטוח את הסוף ואז שופטים לפי הסוף.
