לפני 4 שנים. 22 בספטמבר 2020 בשעה 20:19
זכרון פתאומי
2 בלילה
אכתוב אותו מחר
ואולי מחרותיים
מקיאה את הכאב
החיים הם קפיצה ארוכה מכוס לקברלפני 4 שנים. 21 בספטמבר 2020 בשעה 0:22
אני אוהבת את השקט של הלילה.
כשאני מסתובבת בחוץ יש את השעות השקטות כמו עכשיו, בחצי שעה רק מכונית אחת חלפה על פניי. קצת רוח וכל מה ששומעים זה רק רחשי עלים, רק את הליחשוש של שיחות העצים. אם היו מכבים את אורות העיר אפשר היה לראות גם את הכוכבים קורצים משחור השמים.
לילה... הזמן האהוב שלי
למה העולם לא בנוי לחיות לילה כמוני.....
לפני 4 שנים. 12 בספטמבר 2020 בשעה 0:57
מחר אני אצטער על השעה
יהיה לי יום קשה מאד עד בלתי נסבל
אבל היום
עכשיו
שם בחושך מחכה לי הוא
זה שירצח אותי.
סתם בלי סיבה
אני שומעת כל לילה איך הוא מנסה לגלות את הסיסמא כדי להכנס אליי.
אני לא ניגשת לדלת זכוכית. אני מתכסה עם שמחה, עם הראש. מחכה, בחושך.
בחדר סמוך אמא גוססת
ובחדר אחר אבא חולה מאד
אסור לי להריש ואם אעשה רעש הם לא יוכלו להגן.
מפחדת שיהרגו גם אותם.
סוגרת עיניים. חדר חשוך.
רעש במרפסת, מישהו מנסה לפתוח את הדלת.
אני מתכווצת מפוחדת בלי קול.
אני קמה בשקט מהמיטה.
פותחת את הדלת בבת אחת כדי להפחיד ולהפתיע.
פותחת את הפה ומנסה לצעוק כדי להזעיק עזרה, צועקת בלי קול, מנסה וכלום לא יוצא.
צועקת בכל הכוח....
אולי לפחות התעורר
אני יודעת שזאת לא מציאות מדי פעם אני מצליחה לפתוח את העיניים ולראות את חדרי האמיתי. אין שם מרפסת עם דלת זכוכית וההורים שלי לא בחדר אחר הם כבר מתו מזמן.
ואני לא מצליחה לקום מהסיוט, איך שעיניים נסגרות הוא שם, מחכה.
הוא מתנפל אליי ומתחיל להרביץ.
אני מתנגדת
מצליחה להדוף אותו ממני.
פותחת עיניים, אני בבית הכל בסדר. סוגרת
ושוב חושך אני במיטה ורעש של ניסיונות שלו לפתוח את הדלת.........
לפני 4 שנים. 9 בספטמבר 2020 בשעה 21:52
ואין עם מי לחלוק
כי זה שהיתי זקוקה לו
זר מכדי להיות קרוב
כואב
לא בעצם זה אפילו לא כאב
אין מילה לתאר את המועקה
כי זאת כבר לא מועקה
זה חלל נטול כל מה שהיה חשוב
זה גם לא חלל יותר
כי אין לו קירות
זה אין סוף
אוקיינוס ללא מרחב וזמן
ללא קירות וגבולות
הוא אינסוף הסבל
ושום דבר
לפני 4 שנים. 9 בספטמבר 2020 בשעה 21:40
היום ילדה שלי באה אליי ואמרה: ״ אמא, כשאני אגדל ויהיה לי הרבה כסף אני אקנה לג בגדים חדשים בכוווול יום הולדת שלך״.
אמרתי לה: ״ תודה מתוקה, אין צורך. ולמה בכלל זה מה שתרצי לתת לי במתנה?״
אז השיבה הילדה:״ כי את כל הזמן לובשת בגדים ישנים, ולא קונה לעצמך כלום אף פעם״.
הרגעתי אותה וביקשתי שכשהיא תהיה גדולה היא תדאג לעצמה בראש ובראשונה.
עצוב....
לפני 4 שנים. 7 בספטמבר 2020 בשעה 22:35
אני סוגרת את העיניים
מדליקה אוסף השירים
אוזניות
הבית הדומם
אני נמתחת במיטה
מיישרת את כל השרירים בכל הכוח
ומשחררת
אני נעלמת.
בחדר החשוך איפה שלא רואים את הקירות
בתוך עיגול האור
עומדת אני
ואני מתחילה לרקוד
אני לא צריכה לפחד שמישהו יסתכל
שמישהו יגע
אני לבד
איך שזה.....
לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2020 בשעה 22:11
לא פלא שאני לא מצליחה להרדם בלילות.
חלום #1
אני מתנשקת ומתמזמזת עם אקס, כשעניין מגיע לחדירה הוא נזכר שאין קונדום והוא מפחד שאכנס להריון, אני מרגיעה אותו שיש לי ספירל.
למזלי התעוררתי, לא יודעת למה חזרתי בחלום לאקס דווקא בכמה חלומות אחרונים שכבתי עם אחרים.
חלום #2
אני כולי בוכה, חושך אני יושבת על המדרכה ונהג מונית שנסעתי בה, יותר נכון הזמנתי ולא נסעתי כי אין לי כסף. ובגלל זה אני בוכה. חושך, כביש, גשם.
הוא מתישב לידי מנסה להרגיע נותן לי מאה שקל שרוח מייד מעיפה מידיי לכביש והם נעלמים בשלוליות.
הזמנתי מונית כי רציתי לברוח. ואז בעצם הבנתי גם שאני לא יכולה לברוח. ואני בוכה רק עוד יותר.
אנשים נעצרים ושואלים מה קרה אם צריך לעזור.
משהו הזויי לגמרי היה בחלום הזה.
חלום #3
אמא בבית חולים ואני מסתכלת איך היא גוססת. מסתכלת איך מחברים אותה למכונת הנשמה. לא מצליחים ומנסים שוב.
היא מחייכת וצוחקת מעורפלת חושים ולא ממש בהכרה.
ואני מסתכלת איך מרדימים אותה.
לא חלומות שהיתי רוצה לחזור אליהם.
מפחדת לחלום ולא רוצה לישון, אבל גם לא רוצה לקום יותר.
לא עוד....
לפני 4 שנים. 6 באוגוסט 2020 בשעה 19:05
אני כותבת ומוחקת. מנסה לכוב את אותו הדבר בלי מילים של שלילה ולא.
אבל אין איך לומר זאת אחרת, אין לי חשק לכלום.
מרגישה כמו תאונה, אבל ממשיכה לתפקד לפחות חלקית. לא מראה כלפי חוץ עד כמה רע המצב. קצת ויתרתי על עצמאות והתחלתי לבקש עזרה מסובבים וזה רק מפני שלא מסוגלת לעשות כלום.
צריכה דחוף להרשם לביקור אצל רופא ומפחדת מאבחנה.
מפחדת שלא אספיק לסדר הכל לפני הבשורה.
מקווה שזה סתם פרי דמיון קדחתני, הזיה כתוצאה ממצב נפשי ירוד ולחץ מתמיד של החיים.
נירא אם אצליח לקבוע תור בהקדם..
לפני 4 שנים. 5 באוגוסט 2020 בשעה 13:01
תמיד אמרתי שאני לא התאבד כי אני אוהבת את החיים יותר מידי. יש עוד הרבה דברים שלא ניסיתי, יש הרבה מאכלים שלא טעמתי, הרבה מקומות בעולם שלא ראיתי, יש יותר מידי דברים בעולם הזה ששווה לחיות בשבילם.
עכשיו אני אומרת שאני לא התאבד כי יש לי ילדים.
החיות שלי נעלמה.
אני מפחדת לחלות במחלה סופנית וגם כן, מפחדת...רק בחצי כוח. כי אני יודעת שאפחד ולא ארצה למות, אבל בפנים לא אלחם. בפנים אני לא יודעת בשביל מה לחיות.
נכון אפשר להגיד שיש לי ילדים ואני צריכה לחיות בשבילם, אבל זה בשבילם. אני לעצמי לא יודעת בשביל מה לחיות.
אין לי יותר את החיות הזאת. אין רצון לחיות, לגלות ולהלחם.
אני לא יודעת יותר בשביל מה כל זה.
לפני 4 שנים. 14 ביולי 2020 בשעה 20:33
לא מצליחה להרדם...
מחשבות כמו זבובים, נמלים, דבורים, איתושים, כמו עכברים מכרסמים את המוח.
כמה שהליכות מהירות אני עושה בחום הזה ועם המסכה אל הפנים, שזה דווקא טוב לי עכשיו המסכות האלה מסיבות שלא אפרט.
ובכל זאת, עייפות, צריבה בעיניים, חוסר כוח לזוז, מחשבות שלא נגיד, כשמגיע זמן לישון....
כלום לא עוזר....
אסור לך לחשוב
כשאת כל כך עייפה
צאי לטיול לאור זריחה
רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק
הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
הורית ואין רודף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
נקיף את הפארק
רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב
היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך
הליכה מהירה, להתיש את הגוף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
יש פרצה בגדר
בין הגפנים, בין ענבי הכרם
שואלים מחבלים, מייללים
ונעלמים
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך