אני סוגרת את העיניים והקול שוב מהדהד באוזניי:
" מטומטמת, אבא שלך צדק כשאמר שאת מטומטמת. מסכנים הילדים שלך. פשוט מטומטמת."
איך למחוק את הזיכרון הזה כשמי שמדבר זה בן אדם קרוב לך כל כך, ברגעים כמעט אחרונים של חייו.
אני יודעת שאולי הוא לא התכוון אלה המחלה דיברה, ובכל זאת...
"האם זה באמת מה שהוא חשב?"- אני טועה.
אחרך כך הוא לא זכר כלום ואני לא שאלתי.
לא רציתי שיהיה עצוב, אם זה רק מחלה דיברה.
ובכל זאת. כמעט מילים אחרונות.
היה עוד כמה שבועות לפנינו.
אבל בשבעות האלה הוא דיבר כבר לא ממש ברור.
מילים לא קשורות.
ולבסוף היה בתרדמת קשה של מורפיום.
הזיכרונות הטובים לא נמחקו, הם איפה שהוא שם, אבל אין לי גישה אליהם.
הכל טופס הזיכרון הזה, המילים הקשות והפוגעות. ועובדה שהוא מת בסוף בבית חולים ולא בבית כפי שרצה. ואשמה שהיתי צריכה להשאיר אותו בבית חולים ולא יכולתי לקחת הביתה. ואשמה שלא יכולתי לבוא לבקר יותר. לא יכולתי להישאר יותר. וזה שנפטר 3 שעות אחרי שהלכתי ולא הייתי שם. והוא בטח פחד ולא היה מישהו שיחזיק את היד.
הרבה אשמה
כאב
בדידות
וזיכרון שלא נמחק.....
