זה כל כך מוזר שתמיד במערכת היחסים שמתי את בן הזוג מעל כולם. תמכתי, בחרתי בו. ויתרתי על אחרים.
לא פעם ולא פעמיים יצא שעברתי מקצה המדינה אחד לשני, עזבתי חברים וימצתי חברים של בן הזוג.
המערכת היחסים יכלה להיות שנים כי אני בן אדם של מערכות יחסים ארוכות. מבחינתי כל אחת מהן היא לכל החיים, אם אני נכנסת אז all in . ותמיד גם אם אני חשבתי שהחברים הם גם שלי כבר, בפרידה הם היו נעלמים. לא משנה מה היתי עושה בשבילם מארגנת מסיבות רווקות, עושה הפתעות ימי הולדת, גם אם בן זוג היה עוזב את הארץ בכל מקרה הם היו נהלמים.
אחרי פרידה אחד, עם מערכת היחסים ארוכה במיוחד, היה לי כל כך רע שפשוט איבדתי הכרה מלא פעמים ברצף. זה היה ממש מפחיד, אבל לא על זה רציתי לדבר.
הנקודה היא שבכל מקרה ולא משנה מה תמיד בסוף היתי נשארת לבד לגמרי.
בתקופות שאני היתי זקוקה לתמיכה ועזרה אף אחד לא היה שם לצידי אף פעם.
אז גם עכשיו אחרי הפרידה הזאת אני לבד.
ואני מרגישה כל כך לבד, עד כדי כך שאני מרגישה פיזית ממש איך נקרע לי הלב בתוך בית החזה.
בן אדם שלא יודע להרגיש בעוצמות כאלה, לא חווה דיכאון, לא התאב ככה לעולם, שלא איבד בן אדם יקר לגמרי, לא יוכל להבין זאת.
אני בן אדם סופר אכפתי ואמפתי אז תמיד אני חושבת על אחרים, אפילו עכשיו אני חושבת שאין לי זכות להרגיש לחוית ולהיות במקום שאני נמצאת למרות שאם מישהו אחר היה עובר את זה היתי אומרת לו שזה לגיטימי לגמרי.
אני מרגישה את עצמי גרגיר כל כך קטן בעולם כל כך גדול מסביב.
אני מרגישה זניחה בעולם הזה.
נעלם שנעלם ואף אחד לא יחפש כי המשוואה לא תשתנה בהרבה בלדיו.
אני לא רואה כל כך את הטעם בחיים האלה.
אהבתי משפט אחד ששמעתי היום בסדרה A million little things : ״ זה לא שאני לא רוצה לחיות, אני לא רוצה לחיות ככה״.
אומרים שאי אפשר לעזור למישהו שלא רוצה שיעזרו לו, להציל מישהו שלא רוצה את זה.
מעניין אם על בן אדם שהשתדל ועדיין נכשל עדיין אומרים ככה.
אנחנו הרבה פעמים לא רואים את הדרך, לא יודעם את כל האמת, רואים רק את ההתחלה, אולי, ובטוח את הסוף ואז שופטים לפי הסוף.
אני השתדלתי.
באמת.
פניתי לעזרה שלא עזרה,שנים.
אפילו לכדורים
בודד לי בעולם הזה....
