טעימות בהנף מקלדת

באסופה של שיריו של בודלר, מופיע בין שיר הנקרא בשם הבושם והכלב בו המחבר מתאר שהוא רכש בושם משובח ,
ורצה לפנק את הכלב שהתלווה אליו. הכלב ניגש אליו מכשכש בזנבו כמי ששמח על מה שצפוי לקבל,
אך משהריח את הבושם המשובח, הפך פניו והחל לנבוח מולו כמי שעשו לו עוול, בתגובה לכך מציין בודלר,
כי לו היה מביא לכלב דבר מאוס ונגעל כמו צואה, אזי הכלב היה מרחרח אותה ואף נוגס ממנה,
והיה מוצא בזה מקור לשביעות רצון. על רקע זה בודלר עורך הקבלה לגבי ההמון, שאינו חפץ בדברים
משובחים אלא בחומר זבל המעובד היטב, וזה טוב בעיניו מכל דבר יקר ומשובח. נמצא כי הבושם מתייחס
לפניני החכמה ודברי הדעת, והכלב מסמל את הההמון הנבער מדעת, המוצא טעם ועניין בדברים טפלים
ואף מאוסים כאותו כלב המחבב את הגללים ודוח את הבושם המשובח. נראה לי שאפשר להבין
את דבריו של בודלר גם כמתיחסים לסוגי בני אדם, שכאשר מתנהגים עימם ברוך ובעדינות,
הם לא מעריכים את אותם שנוהגים עימם ברכות ובכפפות משי,
ודווקא את אותם שמתעמרים בהם, זוכים מהם ליחס נכבד ולכל כבוד.
ועתה אביא את הדברים במקורם:

הכלב ובקבוק הבושם

כלב יפה, כלב טוב, כלבלב אהוב שלי,
בוא ותריח בושם נפלא שקניתי אצל הבשם הטוב בעיר.
הכלב ניגש מכשכש בזנבו זה האות המעיד כמדומני על
חיוך ועל צחוק אצל הבריות המסכנות הללו - והניח סקרן את אפו
הלח על בקבוק הבושם הפתוח: ולפתע נרתע באימה, והחל
לנבוח עלי בקולי קולות, כמבקש להוכיחני על דבר מה.
אוי כלב עלוב נפש, אילו הצעתי לך ערימה של צואה, בתענוג גדול היית מרחרח,
ולא מן הנמנע שהיית אף נוגס בה. בכך, בן לוויה בלתי ראוי ראוי לחיי העצובים,
גומה אתה לקהל, אשר אין להגיש לו בשמים אנינים - הללו מגרים את עצביו - אלא,
לעולם גללים שנבררו בקפידה".
(שארל בולדלר, הסטפלין של פריז - שירים קטנים בפרוזה בתרגומו של דורי מנור, הוצאת ידיעות אחרונות ע"מ 17)