יום בו אדם נולד זכה לקבל משמעויות שיסודן בתפיסות קדומות.תפיסה פאגנית קדומה הניחה כהנחת יסוד,שבשעת לידתו של אדם נולדת עימו מהות רוחנית המהווה כצל של האדם. הצל הזה יש בכחו להשפיע על טיבם של חיי האדם.מדי שנה בשנה, ביום הולדתו של האדם, צל זה שב ומופיע, ובאותו יום יש לצמהות רוחנית זו כח השפעה על גורלו של האדם למשך השנה הבאה. אך על מנת שהצל הזה ישפיע לטובה, נוצר מנהג להדליק נרות ולערוך פרחים אשר ישמשו כתקרובת עבור הצל הזה. מלכים היו נוהגים להיפרע מהאויבים שלהם ביום ההולדת שלהם, מתוך הנחה שביום זה המזל שלהם מוצלח. הד לתופעה זו אנו מוצאים בתנ"ך וגם בברית החדשה. הדוגמא מהתנ"ך מופיעה לפנינו בספר בראשית בו אנו קוראים כדלהלן: "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה עשה משתה לכל עבדיו .. ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף" בברית החדשה אנו מוצאים את העניין הזה בדברים הבאים: " כי הורדוס ביום הולדת אותו עשה משתה לגדוליו ולשרי האלפים ולראשי הגליל ותבא בת הורדויה ותרקוד ותיטב בעיני הורדוס ובעיני המסובים עמו. ויאמר המלך אל הנערה שאלי ממני את אשר תחפצי ואתן לך" (מרקוס, פרק ו, 21-26). ובהמשך מסופר כי היא בקשה שיהרוג את יוחנן המטביל וכך היה. בעידן שלנו אנו מתייחסים ליום ההולדת רק במישור של המסיבה והשמחה.יחדם עם זאת יש כאלו שימי ההולדתם מעוררת אצלם התעוררות של של חשבון נפש , בפרט בגילאים מתקדמים. כך שבמקום מירב של נחת רוח, בצד זה מופיעים תחושות של אי נחת.מכל מקום העיקר זה לשמוח בכל יום ויום ללא תלות וקשר בעצם יום הלידה.
לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 20:15
