טעימות בהנף מקלדת

צלצול טלפון טורדני
חוצה את השקט של התכנסות העצמית שלי
כמו מבקש לנתק ולהוציא אותי
מהאווירה העצמית בה התעטפתי
תיכף זה יפסק מהרהר לעצמי
ובכך נותן קרידיט לרגע הזה בו אני
אני עם עצמי, אך הצלצול
אינו מרפה.
אל תוך המחשבה, הדמיון
מכניס בדל צורב של התרעמות קלה
בגלל הטירדה של הצלצול הזה, המבקשת
להפוך את שעת השקט שלי לשעה של
יציאה אל מרחבים אחרים. בחוסר נחת מופגן
אני קם אל הטלפון, אך רק הרמתי את השפורפרת
והנה נדם הקול, עתה חזר השקט אל מקומו
אך בתוכי השקט הופר, מחשבה
התגנבה בתוכי וכמו אומרת לי,
תמתין עוד דקה אולי הצלצול תיכף יחזור
, אז אם כן אין טעם עוד להיתכנס אל תוך העצמיות
אכן כן, מחשבה נכונה, אז מה עלי לעשות? שואל את עצמי
ומשיב לעצמי, אולי מוטב להסיר את החוט מנקודת החיבור
ואז שקט ושלווה. אך בה בעת מגיחה לה מחשבה אחרת,
אשר מבקשת להניא אותי מפעולה זו, מכח
הנימוס החברתי , לא נעים, שהרי אם ישוב הצלצול והחוט מנותק,
זה עשוי להתפרש כאילו במכוון הינך מבקש להתעלם מהמצלצל/ת
האלמוני/ת. ולתוך כך מצטרפת מחשבה נוספת המעצימה
ומחזקת את העניין ומלחשת לי, אולי זה משהו חשוב?
ואני מוצא עצמי במעגל של חילוקי דעות ביני לבין עצמי
עוד אני תוהה עם עצמי והנה הצלצול שוב נשמע ברקע
באותו הרגע זה היה נדמה לי כאילו זה מכוון ממש כנגדי
עונה בחוסר חשק מופגן
אך מעבר לקו, קול רך ומתוק המזכיר נשכחות
זו ידידה משכבר הימים בה היו לנו ימים יפים,
וכך לפתע נזכרה בי ומצאה לנכון להתקשר
ואף אני הצטרפתי אל אותו מעגל נוסטלגי
וככלות השיחה, מצאתי עצמי כועס ורוגז
על עצם ההתמרדות שלי להשיב למענה הראשון של הצלצול
וכך ההתכנסות העצמית, הפכה לפתע למין חשבון נפש עצמי