לפני 17 שנים. 6 בנובמבר 2006 בשעה 11:32
את מחפשת את החוליה החסרה
כדי לשזור בה את חוט תקוותך
הימים חולפים על פנייך וחומקים להם
בתנועה הזורמת של החיים
ובכך גוברת התחושה כי
עדיין החלק המחבר נראה
רחוק מלהימצא.
ובתוך כך את דומעת ואת בכייך גומעת
ואף המטפחת שהנחת על עינייך
לא ספגה את דימעותייך אשר ניגרו ממנה כמים
אל תבכי ילדה אל תבכי
מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה
כי בא תבא התקווה
עם אלומות אור אשר יאירו
את האפילה של הרגעים והימים האלו
