אז הבוקר היה אחד מהבקרים האלה ששתיתי קפה.
שחור. חזק. אחד סוכר.
גיליתי שאמנם "בוקר" הינו דבר שתחום פחות או יותר בשעות מוגדרות אולם הוא עדיין דבר די סובייקטיבי.
הבוקר שלי התחיל ב11.
כמדי בוקר, בכמעט חודש האחרון, התחברתי לכלוב.
יש משהו במעטה האנונימיות הזה שכל כך מרגיע אותי.
בודקת מועדפים, יש שני עידכונים....
קוראת בעיון.
עוברת על רשימת הבלוגים.
צדה בעיני שמות מעניינים ונכנסת.
נוברת בנשמתם של אחרים שהעיזו להקיז את דמם הווירטואלי על גבי דפי הבלוג.
כל פעם מחדש אני נדהמת מהפתיחות.
בין אם הניסוח או הסגנון לטעמי ובין אם לאו, אי אפשר שלא לעמוד נפעם לנוכח הצורך האנושי הכל כך אבסולוטי לשתף.
וזה מקיף כל כך. זה אמיתי כל כך. מכל צבעי הקשת. כל אחד עם המטענים שלו. כל אחד עם משפטי הטיזר הממולחים שלו.
כל אחד בין אם שבמודע ובין אם לאו מנסה לחשוב איך לגעת בקורא. מייחל לקבל תגובות רבות ככל האפשר.
מעיף מבט מלומד לכיוון הסרגל הימני שבדף ומתעדכן ב"כמה צפו בו היום".
ויש בזה משהו נורא טמא.
יש בזה משהו שמבטל כמעט לחלוטין את מהות השיתוף לצרכי שיתוף.
כשהמשקל עובר מ"להקיא הכל החוצה ממקום של צורך" ל"לנסח בצורה רהוטה, לעיתים להחצין ולעיתים לצנזר כדי ש..."
אזי שכל מהות הפרסום משתנה. הדגש עובר ללחשוף כדי שיראו במקום להיחשף כדי להוציא.
ייתכן שאני סתם מכלילה.
אבל בתור אחת שמעולם לא עניינה אותה יותר מדי דעתו של הזולת מה היא,
אני מוצאת שאני ניזונה באופן עקיף וישיר גם יחד מכמות האנשים שקראו.
מתרגשת מכל תגובה כמו ילדה קטנה.
נהנית לקרוא הודעות אדומות שכל מטרתם היא לספר לי כמה נהנו מהבלוג.
זה מוזר.
זה חדש לי.
אולי חוץ מהצד האפל שזקוק לסיפוק מיני, ייצרי, מלוכלך ומשפיל, זה שרק לאחרונה התחלתי להכיר בקיומו,
הפכתי גם לזונת צומי?
רק עצם המחשבה מעבירה בי רעד בלתי נשלט של סלידה.
לא רוצה ככה.
מסמר קטן וחלוד שמת לנפול מהפינה הימנית העליונה של מכונה משומנת היטב.
***תגובות יתקבלו בברכה*** (אין נו...הייתי חייבת! זה היה כמעט מתבקש...)
:)
לפני 14 שנים. 25 ביוני 2010 בשעה 9:53
