העולם ושאר ירקות...

מתחילה עם יהונתן גפן (האגדי).

אם תשאר/י פה אחרי, הוספתי עוד קצת ריקנות מצויה.  

היה היה פעם דרקון
בארץ אחת של אגדות.
דרקון ענק וירוק שריון,
מחייך וחושף זר שיניים חדות.

היו לו רגליים של אריה
ועור חלק ומבריק, כמו לנחשים,
וזוג כנפיים של ציפורים,
ואם זה לא מספיק - גם שלושה ראשים.

יושב לבדו על סלע רותח,
מאפו יורק אש וזפת.
ובכל פעם שהוא את אפו מקנח,
עוד מטפחת נשרפת.

דרקון שמקפיא אותך במבט.
שלושה ראשים, שש עיניים סגולות.
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת,
לא יישן חמישים לילות.

ואין בית בו אין שיחה,
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות.
וארוחה בלי נסיכה,
היא לא ארוחה לרוחו.

ציידים נחמדים רדפו אחריו.
מלכודות חיכו לו בכל הפינות.
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להציל נערות עדינות.

אמרו שבעין שלו - יהלום.
מי שמוציא אותו - עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום
להוציא לו אוצר מאחד הראשים.

כולם רק נגדו, זאת ידע הדרקון,
ולכן הקפיד להיזהר -
כששני ראשים הלכו לישון,
ראש אחד תמיד נשאר ער.

שנאו אותו מגדול עד קטן.
בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא אולי לא מסוכן,
שאולי הוא בעצם דרקון טוב.

זאת לא אשמתו שהוא מצוייד
בשלושה ראשים, ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש קטן אחד
ובכתף אחת רכה להניח אותו עליה.

והוא מצטער שאש הוא נוחר.
שגופו נחשי ופניו מאוסות.
הוא היה רוצה להיות משהו אחר,
אבל ככה הוא ואין מה לעשות.

דרקון מחפש אהבה וחולם.
הדרקונים הרעים החלו ממנו לברוח.
הוא הוציא שם טוב לעם הרשע שלהם,
ועל זאת, הם לא יכלו בשום אופן לסלוח.

אילו ידע לדבר לפחות,
להסביר שהוא רק מחפש ידידים
ואין לו עניין לאכול נסיכות.
הוא מעדיף קצת גבינה וזיתים.

דרקון חביב, רגיש ובודד
שחיפש חברים להושיט להם כף,
אבל קשה מאוד להתיידד
עם אחד שנושם עליך אש מהאף.

בוקר אחד הם הגיעו אליו.
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב.
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו.
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב.

עשרים נסיכות מחאו כפיים,
שמש אביב בשמיים זרחה.
ושלושה ראשים עצומי עיניים,
שכבו בשורה על הסלע החם.

השודדים שהגיעו מהר למקום,
שלחו יד אל העין שלו, הסגולה.
אבל מה שנצץ בתוכה לא היה יהלום
אלא דמעה אחת גדולה.

ואיש שם לא היה עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון.
וכך הם הרגו שם שוב,
את הדרקון הלא נכון...

********************************************************************

חפרתי בארכיון הבלוג שלי הערב. לא לגמרי ברור למה. קראתי את עצמי פרושה על גבי שנים של תהיות. התלבטויות. נסיונות. כשלונות. נשכחות. 

ראיתי בבירור את הצורך הכל כך מוחשי בחיזוקים שליווה אותי ושהכתיב הרבה מהתוכן. 

הגישה התובענית קמעה לקבלה. הנוסח החצי מתלוצץ חצי מתריס. התוכן שמשתוקק למילה טובה. לתגובה. לאישור גורף של חותמת השפיות.

קראתי את רזי עברי בארכיון הבלוג שלי הערב. והיה לי עצוב.

עצוב שכל כך הרבה שנים חייתי בהדחקה והכחשה של צרכים. עצוב שהמסע שלי עוצב בעקבותיה של דמות שלא ממש ידעה מה היא בכלל רוצה. עצוב שאחד המניעים הכמוסים להימצאותי כאן היה הדחף להרגיש שייכת. מושכת. רצויה.  

אחת מפינות היייסוד בחיי היתה היכולת האבסולוטית לבחור איך ומה יחלחל לקיומי היומיומי. 

עזבתי. ואין שום צידוק לעזיבה למעט;

״הייאוש נעשה יותר...נוח״ ברגע שהשכלתי להבין שאני זו שבוחרת. מתווה. מכתיבה. ״לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד.״...  

שלום. אני נוסעת. 

********************************************************************

ואז, לפני שנים, אחרי יהונתן כתבתי ש...;

מלווה אותי מגיל שלוש עשרה. דף דהויי מקופל בארנק. כל כמה חודשים אני מוציאה את הנייר המקומט וקוראת...
ותמיד תמיד חושבת שאולי עדיף להשתנות כל זמן שעוד אפשר. להתאים את עצמי לעדר כל עוד זה מותר.
ותמיד תמיד מחליטה,

שלא.

ביקורי האחרון כאן באתר היה לפני למעלה משנתיים. למעשה, בכלל שכחתי את הסיסמה. ואז נזכרתי.

הזיון האחרון שלי היה לפני כמעט חודש. למעשה זה לא היה זיון אבל שכחתי מה זה לעשות אהבה. ואז נזכרתי.

הקפה האחרון ששתיתי היה לפני יומיים. למעשה אני לא שותה בכלל קפה אבל בארץ תמיד מציעים ושכחתי. ואז נזכרתי.

בארץ הייתי פעם אחרונה לפני שנה וחצי. שכחתי כמה כיף כשכיף. ואז הגעתי לפני שבוע לבדיוק שבוע. ואז נזכרתי.

הזיון הבא שאחווה יתרחש, ככל הנראה, בעוד כחודשיים. למעשה זה לא יהיה זיון. אחרי שנזכרים מה הן העוצמות שאליהן ניתן להגיע כשעושים את זה נכון, כל אפשרות אחרת מתגמדת. שכחתי שלפעמים מוטב להתאזר בסבלנות. ואז נזכרתי. 

הפעם האחרונה שכתבתי משהו לכאן, היתה לפני כמעט 4 שנים. שכחתי בכלל מה המטרה. ואז קראתי את כל הטיוטות בבלוג. ואז נזכרתי.

את, כן כן - את (!) שהזכרת לי על ״כאן״, יודעת בדיוק מי את אז - תודה לך אהובה.

אתה, שהזכרת לי שאני מסוגלת לאהוב, אמנם יודע שזה בדיוק מה שעשית אך לא אוכל להודות לך כאן. אתה לא כאן. אודה לך עוד חודשיים. אודה לך באופן שלא משתמע לשתי פנים. אודה לך בגופי, בליבי, בקיומי.

תודה שהזכרתם לי...

עד הפעם הבאה...!

בובה.

יש ריח נקי באוויר. ריח של חדש. ואקנומיקה. וכביסה. והאוויר הצפוף, הלח קמעה, חודר מבעד לדלת המרפסת הפתוחה למחצה ומערבב בי ריחות ישנים. מתערבב עם עשן הסיגריה ומזכיר לי לשכוח.

בסטירה השלישית כבר התרגלתי לתחושה. כיוונת כל פעם לאותה נקודה והלחי שלי בערה והאדימה. העיניים דמעו עוד לפני שדחפת את עצמך פנימה לתוך הגרון. קנה הנשימה נאבק וקולות החנק שבקעו מתוכי הרי רק העצימו את הגירוי. לשנינו.

ריפלקס ההקאה נכנס להילוך גבוה כמו גם מד הרטיבות בין יריכיי. הקאתי עליך. וניקיתי אותך במקלחת. וביקשתי שתלך כי נמאס לי להקיא. ואוננתי לשובע. חמש פעמים. ואז הסרתי את המצעים והכנסתי למכונת הכביסה המשותפת לכל קומה. דולר לכבס, דולר לייבש.

וזה סימבולי משהו שהאקט המיני הראשון בחלל החדש והפרטי שלי הסתיים כך. או שאני סתם מייחסת פרשנויות זולות לביולוגיה בסיסית. והניגון החוזר של ״רע לי ביחד״, נדם. עכשיו אני לבד. וקצת לבד לי.

בלון ה״בהצלחה״ החל להתרוקן מאוויר. והדירה כבר כמעט מרגישה כמו ״בית״. ותיכף, בקרוב, אוטוטו, ממש עוד רגע - אתחיל מחדש. בינתיים אמשיך לנבור בפצע. ולהקיא.

ספטמבר 2005.

שבע וחצי שנים של זוגיות.

מתוכן, שלושת השנים האחרונות; אחיזת עיניים בלבד.

שלוש שנים; שלושים ושישה חודשים; אלף תשעים וחמישה ימים.

שלוש שנים. חמישה זיונים. (איתו). תשעה פרטנרים חדשים. (איתי).

שלוש שנים. חקר עצמי סיזיפי. נסיונות על גבי התנסויות על גבי הכרה בצרכים מודחקים ופנטזיות חבויות.

שלוש שנים. ארבעה גברים שבאמת שינו משהו. (בי).

שלוש שנים. נוחות ממכרת. פשרה אמיתית. אמת מתפשרת.

שלוש שנים מדברת על ״לעזוב״. בוגדת ה״הסכמה״. משקרת ש״טוב״. 

שלוש שנים, אני עוד רגע בת שלושים, מתחילה בעוד שבועיים חיים חדשים.

חוזה סגור לעוד שבועיים מהיום.

דירה הרבה יותר קטנה.

קצת קשה לי לנשום.

קניתי היום סלון ומיטה. 

קשה להסביר את תחושת ההקלה.

...ומתוך שורת הגברים הארוכה בהם מצאתי קבלה ונחמה, יש אחד המרוחק ממני שש שעות טיסה שהסביר לי בלי מילים מה זו אהבה.

וזה לא ריאלי כי אין לו כסף או שאיפות. סיפור הפרברים גרסאת הטעויות. מציאות מנוגדת. עתיד לא ברור. אהבה הדדית...זו תמצית הסיפור. 

ויש שיאמרו שעל חיבור כזה לא מוותרים...

ואני אומרת, כנראה יהיו אחרים.

צינית כבר אמרנו?

And then I came so hard and the amount of liquid that squirted out of me directly onto you and then onto the mattress beneath us had me dazed and shocked and admittedly, a litlle shameful.

And you're still inside of me, on top of me, right there with me and I look directly into your pupils and ask you "what the hell are you doing to me to make my body react this way?!" and you jokingly reply "why? So you can tell the next guy who fucks you 'no, he did it like this...'?" and I dismiss the notion because I don't want any "other guy" to fuck me but more so because I genuinely want to know.

And you, still inside me, still on top of me, right there with me say -

"sweetie, I know you've been fucked and fucked well in the past. You've had dicks shoved down your throat, been slapped, chocked, pinched and gagged. But me? I'm making love to you. This is what it feels like.."

אני חושבת שאחרי למעלה משנתיים בהן תרתי אחר אינטימיות עם אלמנטים של שליטה הוכחת לי שבסך הכל, כנראה, תרתי אחר אינטימיות. נקודה.

נו...בחורה או לא בחורה?!

/> הפער בין הרושם לבין המציאות - מעיק. מנקר לי בעורף ומציק.
מתהלכת על חבל דק ומדוייק שלא באמת מוביל לשום מקום.
מטיילת בין כינויי חיבה להכחשות. בין ציפייה לרצונות.
פצע פתוח זועק למעט יוד. במקום זה שמים לי פלסטר צבעוני על שבר.
משננים לי אימרות שחוקות מזוהמות ברסיסים של קלישאות מאוסות.
"הזמן יעשה את שלו", "הכל בסוף יתבהר ופשוט תדעי",
"תאזרי בסבלנות עד שתישכח הסערה", "תחרצי את גורלך - תיפסי יוזמה".
הכל מצופה בגינונים אובייקטיביים. עטוף בפואנטות חסרות פשרה.
שומעים מה אני עושה בחיי וסופקים כפיים. באהדה?
"ההיא מחו"ל שחיה את החלום. מגשימה את עצמה. מצליחה."
ורק אני רואה שהמלך עירום. מזהה את המוטיבים החוזרים של הבריחה.
חיי מורכבים מקולאג' של מסכות. סיפור בהמשכים של עשרות דמויות שונות.
וכל השנינויות שבעולם, כל הציניות המושחזת, המילים המשוייפות וההתנסחות המחודדת,
מתגמדים לנוכח העובדה הכה ברורה שאני בלילה עיסתית שמעולם לא התגבשה.
מצב צבירה נוזלי. לעיתים סמיך, לעיתים מיימי.
במיכל שקוף זול ומזוהם שכמעט תמיד נשפך.
מטפטף לפינות האפלות שמאחורי האסלה.
מתנקז לפינה המרוחקת בשירותים.
מחלחל מתחת לבלטה העקומה.
נספג ביסודות הרעועים.
ומתאדה.




נשימה עמוקה. מבט חטוף בראי אחרי ששטפתי פנים.
נראה לי שזיהיתי שם עקצוץ כמעט בלתי נראה בזוית הפה של חצי

חיוך.

עברו למעלה משלושה שבועות שבמהלכם ביקרתי כאן שלוש פעמים.

זה מוזר.

למראית עין דומה שהפוקוס עבר למשהו אחר. מוחשי יותר.
מפני שכאן, על אף כל הפתיחות והקירבה המדומה, הכל כל כך מופשט. רחוק.

אני רוצה לכתוב מגילה ארוכה, מייגעת, ומדוקדקת על כל המה, הלמה והאיך.
אני רוצה לפרוס לפרוסות דקות דקות את כל הניואנסים הקטנים שמעצבים את ימיי בשבועות באחרונים.
אני רוצה ללעוס עד תום את כל ההשלכות. לרדת לעומקם של מצולות החוויה ולנסחם על גבי דפי הבלוג.
אני רוצה לשתף. להקיא החוצה את הלבד התובעני. אני רוצה לכתוב כשרע לי. אני רוצה לספר כמה טוב לי.
אני רוצה להתלבט, להתבלט, להימלט. להתגלל מצחוק שרק פיות ישמעו. לבכות דמעות שרק חיילים בשמירה יראו.


*
פרצו לי לבית לפני שלושה שבועות. גנבו דברים שהיו לא רק שלנו. זה היה מישהו שמכיר אותנו. מאז אנחנו ישנים במלון.
*
אני חושבת שאנחנו קרובים לפרידה. כבר קרוב לחודש לא הזדיינו. המועקה מהפריצה והחשש מהלא נודע ככל הנראה משתקים את שנינו.
*
נכנסתי שותפה לפרוייקט מאוד גדול. עלות התחלתית מצידי של כמה מאות אלפים. אני אופטימית וחרדתית בעת ובעונה אחת.
*
אני זקוקה לחופש. אני עובדת באפן רציף וסיזיפי מאז שחזרתי הנה באוגוסט. לא מסתמן שזה יקרה בקרוב.
*
המשפחה שלי בארץ חווה קשיים וקצרים בתקשורת מה שהוביל לנתק מוחלט בשבועות האחרונים בין כמה מהם. ואני רחוקה, נפשית ופיזית, מכדי לסייע.
*
אני מתגעגעת לגיל שש עשרה.
*
אני לא בשלה להיות בת עשרים ושמונה חודש הבא.
*
אני קוראת את "הדרך הקלה להפסיק לעשן". אני בעמוד 112 ועישנתי היום קופסא וחצי.
*
נעשיתי פראנואידית. זה לא אומר שלא רודפים אחרי אמנם אבל זה מכלה.
*
לא עשיתי ביד שבוע וחצי. במלון יש רק אצבעות ואני עצלנית מדי. כל לילה לפני השינה אני מרגישה את הגוף דורש אורגזמה אך נראה לי שעדיף לתרגל דחיית סיפוקים.
*
הסגול בשיער הפך כתום מלוכלך ואין לי זמן ללכת למספרה.




**בובה לא שוכחת מאין באה אך טרם יודעת לאן תלך...


***תשאירו סימן אם התגעגעת. אגואיסיטי להחריד מצידי אני יודעת אבל בכל זאת...הכל כדי לא להרגיש לבד. לגמרי.

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קטע עם הזזת רהיטים בבית. אחת לכמה חודשים בתור ילדה בת תשע או עשר אני זוכרת את עצמי גוררת את המיטה כאחוזת דיבוק ממיקומה מתחת לחלון אל עבר הפינה המרוחקת של החדר. דוחפת את שולחן הכתיבה ממתחמו שליד הארון לכיוון הקיר הנגדי. מסירה פוסטרים של ג'וני דפ ובראד פיט ובמקומם תולה בלי קשר לכלום שלושה פוסטרים אחד ליד השני של נוף כפרי שהוצאתי ממגזין נשיונל ג'יאוגרפיק שאבי היה מנוי עליו.
יש לי זכרונות מוקדמים אפילו יותר מגיל חמש או שש בהם אני מוציאה את תכולת הארונית שבה נח לו אוסף הסבונים שלי ובנחישות מסורה מנקה אבק ומארגנת מחדש את העיצוב כך שבקדמת הארונית יזכו לככב אותם סבונים שבשבועות האחרונים נדחקו אחורנית ולא זכו להיראות. מאין צורך באיזון והגינות שרדף אותי כל ילדותי.
עד בערך גיל שתיים עשרה כשבובות רכות עוד עיטרו את דפנות מיטתי ומדפי חדרי, אני זוכרת את עצמי בטקסיות נושקת לכל אחת מהן נשיקת לילה טוב. אם הסדר היה מתבלבל לי בראש או אם בטעות אחת זכתה לנשיקה נוספת - כולן היו מקבלות עוד אחת כדי שלא ירגישו מקופחות. אותה מדיניות הכתיבה את מסלול הליכתי לחטיבת הביניים. היות והיו שני מסלולים דומים באורכם שסגרו מאין מעגל מהבית לבי"ס, הקפדתי מדי יום לצעוד בשניהם. אחד בדרך לשם והשני בדרך חזרה.
בגיל שבע עשרה כשעזבתי את הבית, הדירה הראשונה שלי היתה מאין כוך פצפון שהכיל מיטה, ארון בגדים, כורסאת יחיד מול טלויזיה אילמת ומיני-מטבחון עם מיקרו, שלוש ארונות איחסון וכיריים ניידים חשמליים. המקלחת היתה ריבוע קטן של מטר על מטר עם שירותים במרחק יריקה ודלת שאי אפשר היה לפתוח עד הסוף מפאת תכנון כושל של החלל כי היתה נחסמת בכיור הנמוך שמוקם במרכז ה"תא". מיותר לציין שלא היתה כלל אופציה לשנות את מיקום הרהיטים הספורים והתקופה שם עברה עלי בעול ובאיטיות בלתי אפשרית. ברגע שהתאפשר לי "שידרגתי" את סביבתי ועברתי לדירה מרווחת יותר עם בן זוג שהיום בדיעבד היה רע עבורי בערך כמו צמר כבשים באוגוסט. שם לפחות יכולתי לנשום ומעת לעת לארגן מחדש את הסלון, התבלינים במטבח וחדר השינה.
גם היום כשאני כבר במקום אחר אני מוצאת את עצמי חוזרת בעיקשות אחר סממני OCD מובהקים. רצף מסויים שבו אני מסדרת את החשבונות שמגיעים, הליך קבוע בכל הקשור לכביסות וקיפולם, מסלול הליכה זהה לטיול עם הכלב, שינויים קטנים וגדולים במיקום רהיטים וחפצי נוי שנועדו גם לרעננן ולגוון את השהייה בחלל וגם, כנראה בעיקר, כדי שיהיה איזון בתשומת הלב שזוכים להם הפריטים השונים...

אין לי פואנטה.

זה אומר שאני משונה?

בחסות החשיכה הוא יבוא.

בדממה שתלויה על התפר המתעתע שבין חושך לאור הוא ידבר במילים טעונות. עמומות.
הוא יאמר דברים כמו "שלי" ו"איתך". עם עלות השחר, בדומה לקודמיו, הוא יברח.
באפלת הלילה היא תאתר שובל של ריח שיצבע נקודות נקודות את כל התמונות שרצות לה בראש.
בין מצעים לחים היא תיפרם ענוגה וכואבת, הגונה ומותרת. היא תירדם.

תשוקה ייצרית מהולה בצורך כמעט קיומי.
עיניים פעורות בתחינה רכה מבקשות מבט חטוף אחד של אהבה. לרזומה הזכרונות. למגירה.

על מיטה עלומה תחת עינה הפקוחה של מנורת לילה קטנה, היא תרגיש הכי קרוב שאפשר.
שזורים זה בזו. ראשה מונח על שקע חזו. ידו מתחת לכרית שמתחת לצווארה.
ברך בתוך ברך בתוך רגל בתוך כפל. שיערה לח בשורשיו מזיעה. מצחה נוצץ בתאווה.
הוא מדיף ניחוחות של השקעה. של תשוקה עוטפת ומכלה. מנוקדת ברמיזות של סלידה.

היא מתחפרת עוד קצת אל חיקו. מנסה להיות הכי קטנה שרק אפשר.
אולי אם כלל לא ירגיש בה, ירצה לחזור גם מחר...
ידו השמאלית מטיילת על גופה בעדינות. מתעכבת על סימני האחיזה שהחלו להכחיל.
הוא מלטף את שדיה. פטמותיה. פורט במלוא העוצמה על כל מיתריה.
עורה מסתמר למגעו. כל גופה קורא לו לבוא. משדר בתדרים נסתרים את כל שרצתה לומר.

ומעולם לא ידעה כיצד.

הוא קם להשתין ומהפרוזדור ממלמל שאינו מוצא את מתג החשמל.
היא קמה אליו. מבויישת ודביקה, שולחת יד אל הקיר הפנימי ומדליקה.
הוא חוזר לחדר ומתחיל להתלבש. מחפש את התחתון ואז את החולצה.
היא מנסה לשגר אליו מבט כובש ובמקומו מגניבה מבט של תחינה.
הוא מזהה את הצורך במיומנות של טורף. מזהה את הכמיהה. את הזילות.
היא מבינה שהיא שוב, כבעבר הרציף, מצוייה בעמדת נחיתות.
היא מציעה שייקבעו להמשך השבוע בתנאי שירצה, כמובן.
הוא אומר שהיה נחמד והכל אבל הוא בתקופה לחוצה ואין לו זמן.

אז מה אם אמר דברים כמו "את שלי" ו"אני איתך"? כשערפיליי הבוקר הגיחו הוא קם, התלבש והלך.
אז מה אם היא זוכרת שבעבר זה כבר קרה? מוטיב חוזר בחייה זו הבחירה המודעת בתקווה.

בסופו של דבר גם הזונה הכי גדולה זקוקה למבט חטוף אחד של אהבה...

כל כמה לילות לכל הפחות. לרזומה הזכרונות.

למגירה.




*מלנכוליות בשקל עשרים.
*תמצית המשחקים השחוקים.
*גברים יישארו גברים.
*נשים...נו. בחייכם. נשים.




בובה שולחת מסר חד משמעי וחסר פשרות של....אממ...כלום?

****

1.
כריות אדומות רכות למגע. סיבים סיבים של נועם. כרית בין הרגליים, כרית תחת ראש, כרית מאומצת חזק אל בית החזה.
כל בוקר אני מתעוררת עם פליאה מחודשת וחצי חיוך על כך שלמעט סימון מובהק של גוף אחד שפרע מעט את הסדר בצד ימין - דומה כי כלל לא נגעו במצעים.
כל שעלי לעשות הוא למתוח טיפה את השמיכה ושוב המיטה מוצעת.
ישנם תורות שלמות על תנוחות והרגלי שינה. מעניין מה המשמעות של חוסר תזוזה...האם זה מעיד על רוגע ושלמות נפשית? אולי קיפאון וחרדה?
אולי זה סתם אומר שאני ישנה ממש טוב? חזק? עמוק? מעניין...

****

2.
אני מדברת לעצמי. המון. בקול.
מנהלת שיחות מפרות ופוריות. דיונים של ממש. לא בראש. בקול רם. טונציה, דיקציה, פאוזות. the works...
אחת לכמה דקות אני ממענת מילה או משפט לכלב כאילו בכדי לשכנע את עצמי שהשיחות למעשה מתנהלות איתו. (לא שזה הופך את זה לנורמלי יותר).
אני יודעת שאני לא לבד וישנם רבים אחרים שעושים זאת אבל כל פעם משעשע אותי מחדש לגלות את רמת החדות שבה אני מנסחת את הדברים. לבד.

****

3.
אני תחרותית. מאוד. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר. החל מויכוחים וכלה במשחקים. זה לא בהכרח תחרותיות כמו להיות צודקת. ניסיתי להבין מאין זה בא.
אולי כתוצאה מהיותי בת בכורה עם אחים קטנים. אולי בשל העובדה שגדלתי בבית רווי ריבים. אולי זה פשוט גנים.
עם השנים למדתי למגר את זה קמעה. אט אט אני לומדת להבין שככל הנראה יש עוד זוויות שמהן ניתן לבחון את הדברים ולא תמיד אני צודקת.
עדיין נורא קשה לי להודות בתבוסה. במשחקים זה עוד לא קרה.

****

4.
טיפות ראשונות של גשם ירדו כאן אתמול. הטמפרטורות החלו לצנוח בלילות וגווני העלים החלו לעטות את גווני האדמה. השלכת כאן מדהימה ביופיה.
מחול מטורף של סגולים וחומים, צהובים ואדומים, צבעים עזים ודהויים והכל אמנם קמל לאיטו אבל נראה מרהיב, חי ונושם מאי פעם.
החורף כאן קשה. ברד, שלגים וסופות. רוחות שלא מאפשרות נשימה סדירה. דקירות בחזה ואדי קור שמלווים כל נשיפה.
אני כבר מחכה בקוצר רוח ליום שבו אוכל להוציא את מגפיי הגומי האדומות שלי.

****

5.
אני נורא אוהבת את החזה שלי. ליתר דיוק את הפטמות. אני מוצאת את עצמי משחקת איתן בקצות האצבעות כמעט בכל רגע נתון שמתאפשר. לא בקטע מיני. זה לא מגרה אותי.
(בדרך כלל.) התחושה של פטמה זקורה ונוקשה מוקפת בעור עדין ורך נורא נעימה למגע של כריות האצבע.
נראה לי שזה די דומה לצורך של גברים לגעת-לסדר-למקם-ללטף את החבילה. זה הרגל של שנים. נראה לי שבתור ילדה היה לי חסך רציני בצעצועים...

****

6.
אני אוהבת רעש של עקבים. בייחוד כשהוא בוקע מנעליי שלי. גורם לי להרגיש גדולה ורצינית, סקסית ונשית.
גורם לי, בעיקר, להרגיש כמו ילדה קטנה שמשחקת ב"נדמה לי" עם הנעליים של אמא...

****


תלויה.