מתחילה עם יהונתן גפן (האגדי).
אם תשאר/י פה אחרי, הוספתי עוד קצת ריקנות מצויה.
היה היה פעם דרקון
בארץ אחת של אגדות.
דרקון ענק וירוק שריון,
מחייך וחושף זר שיניים חדות.
היו לו רגליים של אריה
ועור חלק ומבריק, כמו לנחשים,
וזוג כנפיים של ציפורים,
ואם זה לא מספיק - גם שלושה ראשים.
יושב לבדו על סלע רותח,
מאפו יורק אש וזפת.
ובכל פעם שהוא את אפו מקנח,
עוד מטפחת נשרפת.
דרקון שמקפיא אותך במבט.
שלושה ראשים, שש עיניים סגולות.
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת,
לא יישן חמישים לילות.
ואין בית בו אין שיחה,
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות.
וארוחה בלי נסיכה,
היא לא ארוחה לרוחו.
ציידים נחמדים רדפו אחריו.
מלכודות חיכו לו בכל הפינות.
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להציל נערות עדינות.
אמרו שבעין שלו - יהלום.
מי שמוציא אותו - עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום
להוציא לו אוצר מאחד הראשים.
כולם רק נגדו, זאת ידע הדרקון,
ולכן הקפיד להיזהר -
כששני ראשים הלכו לישון,
ראש אחד תמיד נשאר ער.
שנאו אותו מגדול עד קטן.
בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא אולי לא מסוכן,
שאולי הוא בעצם דרקון טוב.
זאת לא אשמתו שהוא מצוייד
בשלושה ראשים, ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש קטן אחד
ובכתף אחת רכה להניח אותו עליה.
והוא מצטער שאש הוא נוחר.
שגופו נחשי ופניו מאוסות.
הוא היה רוצה להיות משהו אחר,
אבל ככה הוא ואין מה לעשות.
דרקון מחפש אהבה וחולם.
הדרקונים הרעים החלו ממנו לברוח.
הוא הוציא שם טוב לעם הרשע שלהם,
ועל זאת, הם לא יכלו בשום אופן לסלוח.
אילו ידע לדבר לפחות,
להסביר שהוא רק מחפש ידידים
ואין לו עניין לאכול נסיכות.
הוא מעדיף קצת גבינה וזיתים.
דרקון חביב, רגיש ובודד
שחיפש חברים להושיט להם כף,
אבל קשה מאוד להתיידד
עם אחד שנושם עליך אש מהאף.
בוקר אחד הם הגיעו אליו.
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב.
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו.
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב.
עשרים נסיכות מחאו כפיים,
שמש אביב בשמיים זרחה.
ושלושה ראשים עצומי עיניים,
שכבו בשורה על הסלע החם.
השודדים שהגיעו מהר למקום,
שלחו יד אל העין שלו, הסגולה.
אבל מה שנצץ בתוכה לא היה יהלום
אלא דמעה אחת גדולה.
ואיש שם לא היה עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון.
וכך הם הרגו שם שוב,
את הדרקון הלא נכון...
********************************************************************
חפרתי בארכיון הבלוג שלי הערב. לא לגמרי ברור למה. קראתי את עצמי פרושה על גבי שנים של תהיות. התלבטויות. נסיונות. כשלונות. נשכחות.
ראיתי בבירור את הצורך הכל כך מוחשי בחיזוקים שליווה אותי ושהכתיב הרבה מהתוכן.
הגישה התובענית קמעה לקבלה. הנוסח החצי מתלוצץ חצי מתריס. התוכן שמשתוקק למילה טובה. לתגובה. לאישור גורף של חותמת השפיות.
קראתי את רזי עברי בארכיון הבלוג שלי הערב. והיה לי עצוב.
עצוב שכל כך הרבה שנים חייתי בהדחקה והכחשה של צרכים. עצוב שהמסע שלי עוצב בעקבותיה של דמות שלא ממש ידעה מה היא בכלל רוצה. עצוב שאחד המניעים הכמוסים להימצאותי כאן היה הדחף להרגיש שייכת. מושכת. רצויה.
אחת מפינות היייסוד בחיי היתה היכולת האבסולוטית לבחור איך ומה יחלחל לקיומי היומיומי.
עזבתי. ואין שום צידוק לעזיבה למעט;
״הייאוש נעשה יותר...נוח״ ברגע שהשכלתי להבין שאני זו שבוחרת. מתווה. מכתיבה. ״לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד.״...
שלום. אני נוסעת.
********************************************************************
ואז, לפני שנים, אחרי יהונתן כתבתי ש...;
מלווה אותי מגיל שלוש עשרה. דף דהויי מקופל בארנק. כל כמה חודשים אני מוציאה את הנייר המקומט וקוראת...
ותמיד תמיד חושבת שאולי עדיף להשתנות כל זמן שעוד אפשר. להתאים את עצמי לעדר כל עוד זה מותר.
ותמיד תמיד מחליטה,
שלא.
