העולם ושאר ירקות...

בחסות החשיכה הוא יבוא.

בדממה שתלויה על התפר המתעתע שבין חושך לאור הוא ידבר במילים טעונות. עמומות.
הוא יאמר דברים כמו "שלי" ו"איתך". עם עלות השחר, בדומה לקודמיו, הוא יברח.
באפלת הלילה היא תאתר שובל של ריח שיצבע נקודות נקודות את כל התמונות שרצות לה בראש.
בין מצעים לחים היא תיפרם ענוגה וכואבת, הגונה ומותרת. היא תירדם.

תשוקה ייצרית מהולה בצורך כמעט קיומי.
עיניים פעורות בתחינה רכה מבקשות מבט חטוף אחד של אהבה. לרזומה הזכרונות. למגירה.

על מיטה עלומה תחת עינה הפקוחה של מנורת לילה קטנה, היא תרגיש הכי קרוב שאפשר.
שזורים זה בזו. ראשה מונח על שקע חזו. ידו מתחת לכרית שמתחת לצווארה.
ברך בתוך ברך בתוך רגל בתוך כפל. שיערה לח בשורשיו מזיעה. מצחה נוצץ בתאווה.
הוא מדיף ניחוחות של השקעה. של תשוקה עוטפת ומכלה. מנוקדת ברמיזות של סלידה.

היא מתחפרת עוד קצת אל חיקו. מנסה להיות הכי קטנה שרק אפשר.
אולי אם כלל לא ירגיש בה, ירצה לחזור גם מחר...
ידו השמאלית מטיילת על גופה בעדינות. מתעכבת על סימני האחיזה שהחלו להכחיל.
הוא מלטף את שדיה. פטמותיה. פורט במלוא העוצמה על כל מיתריה.
עורה מסתמר למגעו. כל גופה קורא לו לבוא. משדר בתדרים נסתרים את כל שרצתה לומר.

ומעולם לא ידעה כיצד.

הוא קם להשתין ומהפרוזדור ממלמל שאינו מוצא את מתג החשמל.
היא קמה אליו. מבויישת ודביקה, שולחת יד אל הקיר הפנימי ומדליקה.
הוא חוזר לחדר ומתחיל להתלבש. מחפש את התחתון ואז את החולצה.
היא מנסה לשגר אליו מבט כובש ובמקומו מגניבה מבט של תחינה.
הוא מזהה את הצורך במיומנות של טורף. מזהה את הכמיהה. את הזילות.
היא מבינה שהיא שוב, כבעבר הרציף, מצוייה בעמדת נחיתות.
היא מציעה שייקבעו להמשך השבוע בתנאי שירצה, כמובן.
הוא אומר שהיה נחמד והכל אבל הוא בתקופה לחוצה ואין לו זמן.

אז מה אם אמר דברים כמו "את שלי" ו"אני איתך"? כשערפיליי הבוקר הגיחו הוא קם, התלבש והלך.
אז מה אם היא זוכרת שבעבר זה כבר קרה? מוטיב חוזר בחייה זו הבחירה המודעת בתקווה.

בסופו של דבר גם הזונה הכי גדולה זקוקה למבט חטוף אחד של אהבה...

כל כמה לילות לכל הפחות. לרזומה הזכרונות.

למגירה.




*מלנכוליות בשקל עשרים.
*תמצית המשחקים השחוקים.
*גברים יישארו גברים.
*נשים...נו. בחייכם. נשים.




בובה שולחת מסר חד משמעי וחסר פשרות של....אממ...כלום?